ישיבת מליאה בתאריך 30/11/2022 בשעה 11:00

היו"ר מיקי לוי:

תודה רבה.

היו"ר מיקי לוי:

תודה רבה. אנחנו עוברים לנושא הבא – ציון ימים מיוחדים: ציון יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן. חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, כמדי שנה ב-30 בנובמבר אנו מציינים את יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן. זה לא מקרי שהיום הזה מצוין למוחרת כ"ט בנובמבר, עת התקבלה תוכנית החלוקה באו"ם, שהובילה להקמת מדינת ישראל. אישור החלטה 181 להקמת מדינת יהודית בארץ ישראל על אף התנגדות מדינות ערב ואיראן העמידה את היהודים שחיו בתחומן כמטרה נוחה, קלה ומיידית לפורקן הכעס הערבי. כמעט מיליון מבני עמנו בצפון אפריקה, במזרח התיכון ובאיראן סבלו מפרעות ומהשפלות כנקם על הקמת מדינת ישראל. חלקם נרצחו בדם קר, חלקם ברחו בעור שיניהם וחלקם גורשו בכוח בעוד הם משאירים את רכושם מאחור. קהילות יהודיות מבוססות, עתיקות ומפוארות איבדו באחת את מעמדן ונאלצו להקים מחדש את חייהן במקום אחר. כמחצית ממגורשי מדינות ערב ואיראן הגיעו לישראל. יחד עם מורשתם הייחודית הם וילדיהם מהווים כיום חלק חשוב מפסיפס עשיר המרכיב את החברה הישראלית. תודה רבה. חבר הכנסת אלי דלל, ראשון הדוברים, בבקשה.

אלי דלל (הליכוד):

אדוני יו"ר הכנסת, כנסת נכבדה, "והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאתים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ". כך חזה יחזקאל הנביא לפני כ-2,600 שנה. 850,000 יהודים גורשו מארצות ערב ואיראן והפכו ביום אחד לפליטים. להרוג את היהודים בכל מקום שתמצאו אותם. זה משמח את אללה, את ההיסטוריה ואת הדת. זה יציל את כבודכם – הדהד קולו של חאג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, מעל גלי האתר של רדיו ברלין בשנת 1940, בתמיכתו המלאה של הצורר הנאצי. מאורעות הפרהוד בחג השבועות של 1941 המחישו את רצינות כוונותיו של החאג' – פוגרום אשר גבה באכזריות את חייהם של למעלה מ-180 יהודים, ובהם עוללים, נשים נאנסו ומאות רבות נפצעו. בתים נבזזו, חנויות ובתי עסק נשדדו, ואלפי משפחות נותרו ללא קורת גג. גם הוריי היו שם. למזלם הטוב הם שרדו את הפרעות האלה, אולם אירוע זה היה קו פרשת המים בין התקופה שבה יהודים חיו בהרמוניה לצד הערבים לבין העידן החדש שבו הפכו חייהם של היהודים רוויים בפחד וחשש; שבו הלכו וגברו נחשולי השנאה כלפיהם גם במדינות הערביות שבהן התגוררו עד אשר גורשו ב-1951. אני רוצה לציין בנימה אישית גם את הפוגרום שעברו יהודי לוב בשנים 1945, 1948 וב-1967. ביוני 1967 גורשו אשתי ובני משפחתה מלוב ונקלטו כפליטים באיטליה. והינה, אני עומד כאן היום לפניכם, בן של פליטים יהודים שגורשו מעיראק והגיעו לארץ ישראל עם מזוודה אחת וחלומות גדולים של מדינת היהודים שבירתה ירושלים. יום זה נועד להזכיר כי גם הבריחה המהירה והמאולצת של היהודים מארצות ערב לא הותירה לרובם ברירה, ורוב רכושם נשאר מאחור; אותו רכוש רב שצברו בשל מעמדם הרם והשפעתם הרבה בקרב האוכלוסיות שבקרבן גרו. כמו באירופה, כך גם בארצות ערב, היהודים היו בעמדות מפתח והם נהנו ממצב כלכלי טוב. הם מילאו תפקידים מרכזיים בצמרת השלטון ועסקו במקצועות עתירי ידע בהתאם לתקופה. את רכושם הרב, שצברו במהלך השנים, הותירו מאחור. רכושם הולאם על ידי השלטונות ומעולם לא הושב לבעליו. שווי הרכוש שהולאם מוערך ב-150 מיליארד דולר. ביום ציון זה אנחנו צריכים לזכור שהמלחמה על המדינה היהודית שלנו היא יום-יומית וחייבת להיות בנפשנו. חבריי המכובדים, היום הזה הוא בעל חשיבות לאומית, שבו אנו כחברה וכמדינה חייבים לתת לו ביטוי ולהוקיר פרק מפואר של אלפי שנים של יהודי הגולה שלא תמיד זכה למקום הראוי לו בהיסטוריה של העם היהודי. סיפור הוריי וסיפוריהם של הורי אשתי ובני משפחתה, כמו גם סיפורם של כל מגורשי מדינות ערב, הוא סיפורה של הציונות האחרת שלא נלמדה ולא נלמדת כראוי במערכות החינוך. אני רוצה שילדי ישראל יכירו את המילים הבאות: הפרהוד, הכותאב, אנוסי משהד, פרעות לוב, פרעות חלב, עלילות דמשק, השבת השחורה של יהודי אלג'יריה ועוד. אני רוצה שילדי ישראל יכירו את האירועים שעומדים מאחורי המילים האלה. בתוך המזוודות מעיראק, מלוב, ממצרים, מסוריה, מאיראן, מאלג'יריה, ממרוקו מלבנון ומתוניסיה הביאו אוצר – התלמוד הבבלי, נוסחי תפילה, מסורת עשירה, מנהגים יהודיים, מוזיקה, שירה, ספרות, חג המימונה, השכלה, אומנות, מאכלים ועוד. הכול שזור בקולקטיב הישראלי כולו. תמיד הם דיברו על אהבה לארץ, על הכמיהה לירושלים. חבלי הלידה הקשים, הקליטה באוהלים, בפחונים, במעברות, הכיסופים לירושלים; זאת מין תנועה פנימית שאמרה: אנחנו בני אברהם אבינו, וזה המקום שלנו, וזו המולדת שלנו. סיפורם של יהודי ארצות ערב הוא סיפורה של המדינה. העולים נדרשו להתחיל מאפס, לבנות את ביתם. בנו הכול בנחישות, בעוז, ברוח, בציונות ובחזון. הם הצליחו מחדש לייצר את פרנסתם, לגדל את משפחתם, לגבש את זהותם מחדש במדינת ישראל. ולסיום, אדוני היושב-ראש, אני עומד כאן על במה מכובדת זו כדי להבטיח להוריי שייבדלו לחיים טובים וארוכים, ולאשתי היקרה, שאעשה הכול על מנת להנחיל לדור הבא את המורשת הנפלאה שעליה גדלתי ואותה ירשתי. אני מחויב להעביר לדור הבא את אהבת האדם, אהבת עם ישראל, אהבת תורת ישראל וארץ ישראל. מחובתנו להמשיך לספר, לכתוב, לשמר ולפאר את סיפור המורשת של אבותינו ושלנו בארצות הגולה ואת הסיפור של הגירוש, העלייה והקליטה כאן בארץ ישראל, בסימן "והגדת לבנך". חייבים לספר את הסיפור שלא סופר מספיק למען הדורות הבאים. "ה' עֹז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

היו"ר מיקי לוי:

אמן. אני רק יכול לברך אותך על זה שחיפשתי מי שירים את הכפפה, ואמרתי, תשאלו את חבר הכנסת דלל. הרצינות שהפגנת ראויה לציון.

אלי דלל (הליכוד):

תודה רבה.

היו"ר מיקי לוי:

תודה לך. חברת הכנסת בן ארי – אינה נוכחת; חברת הכנסת השכל – אינה נוכחת; חבר הכנסת בן צור – אינו נוכח. חבר הכנסת טל, בבקשה.

אוהד טל (הציונות הדתית):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום לפני שמונה שנים מדינת ישראל לקחה על עצמה, ובצדק רב, לתקן עיוות היסטורי; היום לפני שמונה שנים הסיפור הישראלי המלא והשלם החל לצאת לאוויר העולם. אנו מציינים היום את יום הזיכרון הלאומי ליציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן. אנו משמיעים היום את קולם של כ-850,000 יהודים וצאצאיהם, אשר אולצו ברובם לאורך המאה ה-20 לעזוב חסרי כול את המדינות שבהן נולדו וחיו, תוך הפרה שיטתית של זכויות אדם ובהכוונת הליגה הערבית. העלאת המודעות הציבורית לסיפור התת-מסופר של יהדות ארצות ערב ואיראן היא משימה חשובה מאין כמותה; משימה בעלת ערך לאומי, המקפלת בתוכה עשיית צדק והנחלת מורשת. המשימה חשובה דווקא משום שלכאורה הסיפור הישראלי כבר מעוצב ומגובש מזה כ-74 שנים. להיכנס באיחור לספרי ההיסטוריה בבתי הספר ובאוניברסיטאות למודעות התרבותית ולמורשת הלאומית והבין-לאומית כאחד, זו משימה קשה ומאתגרת. אחרי עשרות שנים של שתיקה קמו להם אנשים שזיהו את החוסר, את ההיעדר, ושמו לעצמם מטרה להילחם ולהוסיף את הפרקים העלומים בסיפור קוממיות ישראל; פרקים שנכתבו בדם, בציונות ובאהבת אדם וארץ. פליטי היהדות המפוארת שצמחה במרחב הערבי העמידו ענקי רוח – מחברי ספרים מכוננים, פוסקי הלכות ומנהיגים ציוניים. את תורתם אנו יונקים, מספריהם אנו למדים, ואת ארצם המשוחררת, שעליה לחמו, אנו נוחלים. על הציווי מספר משלי, האומר לנו "אל תִּטֹּשׁ תורת אמך", אומרים חז"ל: אלו המנהגים והמסורות שאנו מנחילים לבנינו ולבנותינו לאורך שרשרת הדורות. כבן ונכד לעולי גלות טורקיה ומרוקו, צאצא של מגורשי ספרד, ראיתי מקרוב כיצד תרבות מפוארת מגולמת ומקופלת לריחות, צבעים, פולקלור וטעמים; תרבות מרהיבה של מסירות ומסורת של ערכי משפחה ומורשת נמסרו מדור לדור, מאב לבן ומאם לבת. בכל שבת, עת אני צועד עם בניי לבית הכנסת המרוקאי בשכונתנו באפרת בגוש עציון, אני לא צועד לבד; איתי ועם בניי צועדים גם אבותיי, וכמו לוחשים לנו: אנו איתכם ואתם איתנו, צועדים יחד בדרך האבות והאימהות. את הנוסח שלהם אני מתפלל, אל קהילתם, פיוטיהם ומנגינותיהם אני מתחבר מחדש. כבן ונכד לציונים שבחרו לבוא ולא ברחו, שעלו ולא גורשו, שהתפללו לציון וזכו לחון את עפרה, אני מרגיש גאה ונרגש להיות חבר בתנועה הנושאת את השילוב "ציונות דתית". לפני חודש, עם פרסום תוצאות הבחירות, נישאתי במטה הציונות הדתית על כתפי החוגגים, ששמחו על הלבבות שבהם נגענו והנפשות שעשינו בעם ישראל. יחד איתי היינו במעגל הנבחרים ושלוחי הציבור העתידיים של המפלגה – מימיני חברי חבר הכנסת אופיר סופר, בן לעולי לוב; לשמאלי חברי חבר הכנסת משה סולומון, בן לעדה האתיופית; והשלים את המעגל יושב-ראש הציונות הדתית, יושב-ראש המפלגה בצלאל סמוטריץ'. פקחו את העיניים וראו איזו תמונה מרגשת – שלמה וכל כך ישראלית: מרוקאי, לובי, אתיופי ואשכנזי רוקדים במעגל. לא, זו ממש לא התחלה של בדיחה; להפך, זוהי המציאות הישראלית העכשווית והמיוחדת של תשפ"ג. אני, חבר הכנסת אוהד טל, קיצור של אלטלד, שם משפחה הנושא בתוכו את שם העיר טולדו, ערש תרבות יהדות ספרד המעטירה, זוכר, מזכיר ומוקיר את מורשתי, שורשיי ואבותיי. כשם שהעם היהודי חי את עברו דרך ימי זיכרון יום-יום הן בתפילה לזכר יציאת מצרים והן בעוגני לוח השנה העברי – יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה – כך עלינו, צאצאי יוצאי מדינות ערב, לזכור ולהנחיל את מורשתם. זוהי גם המורשת שלנו, זוהי גם המורשת של העם היושב בציון. תודה רבה.

היו"ר מיקי לוי:

תודה רבה. אני מפעיל לכם שעון – היום זה לא יום לחוץ – כדי שתתרגלו להרים עין. בימים לחוצים שלוש דקות זה שלוש דקות. היום זה קצת – רק תתרגלו להרים ראש. חברת הכנסת בן ארי, בבקשה.

מירב בן ארי (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, כנסת נכבדה, אני שמחה שהנאום הראשון שלי בכנסת העשרים-וחמש – הכנסת העשרים-וחמש? הזמן טס – עוסק בגירוש של יהודי מדינות ערב ואיראן. את היום הזה אנחנו מציינים בזכות שני חברי כנסת: שמעון אוחיון ונסים זאב. שניהם – לפי שמות המשפחה שלהם מבינים שהם הגיעו מארצות ערב – הם, המשפחה שלהם. כששואלים אותי למה את כל הזמן נלחמת על נשים בכנסת, אני אומרת להם שאם לא יהיו נשים, לא יהיו אותן זכויות לנשים, ואם לא יהיו חברי כנסת ספרדים, לא נדע להביא את ועדת ביטון, לציין את היום החשוב הזה כאן, בבתי הספר, במערכת החינוך. היום החשוב הזה הגיע בזכות היוזמה שלהם, ובעצם הפך לפועל בתוך ועדת ביטון בשנת 2016, כשהייתי חברה בכנסת העשרים, ובעצם הפכנו את ועדת ביטון למציאות בתוך מערכת החינוך. ועדת ביטון עשתה את הצעד הדרמטי הזה, בעצם נתנו למורשת יהדות ספרד להיכנס בצורה חשובה ומשמעותית לתוך בתי הספר. אני רוצה להגיד משהו על ההיסטוריה: גם סבי הגיע בשנות החמישים מלוב, והשאיר אחריו בית, וכן – גם זיכרונות. כך קרוב למיליון יהודים חיו גם במדינות ערב וגם באיראן. היהודים האלה, הסיפור שלהם לא סופר. גם סבא שלי שהגיע מלוב לא סיפר, עד שלא ביקשנו – זיכרונו לברכה, סבי זכי סעדון – אבל כשהוא סיפר, כל האמת יצאה. וצריך לזכור שהיהודים האלה בארצות ערב, צפון אפריקה, המזרח התיכון, מדינות המפרץ, אפילו, עברו התעללות: הרכוש שלהם הופקר, שדדו אותם, גנבו אותם, הביאו אותם לאנטישמיות.

היו"ר מיקי לוי:

רצחו אותם.

מירב בן ארי (יש עתיד):

רצחו אותם. הפרהוד, 1941. ובאמת במדינות האלה השכנים המוסלמים התנכלו לחיים שלהם, הפקירו אותם, מה שהביא לגלי עלייה לארץ. שני שליש מיהודי ערב הגיעו לארץ, וחלקם הלכו למדינות אחרות. אני רוצה להגיד עוד משהו על הרכוש: רכוש פרטי אפשר לתבוע, אפשר לחפש אותו; רכוש ציבורי, נכס צאן ברזל הזה של יהדות ערב ואיראן, נשאר שם. הוא לא חזר איתם לארץ. הם לא הביאו אותו. ניסינו כאן במשך שנים רבות לשחזר, אבל קשה מאוד להבין כמה נשאר מאחוריהם שם וכמה לא חזר, ולצערי, גם לא יחזור. ועוד מילה אחרונה: אנחנו מחויבים כחברי כנסת להביא את כל הסיפור, להביא את הסיפור שלהם, שהרבה פעמים, לצערי, אדוני היושב-ראש, נשכח, לא מסופר ולא מקבל את המקום הראוי. אני נכדה גאה. בכל יום שואה אני מדברת פה על השואה של יהודי לוב, על מחנה ג'אדו. אבל זה לא רק זה – גם לדבר על אותה מורשת מפוארת, מכובדת, שהביאו איתם יהודי המזרח. חשוב לנו לזכור, והכי הכי חשוב שלא נשכח. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

היו"ר מיקי לוי:

תודה רבה. חבר הכנסת בן צור, בבקשה.

יואב בן צור (ש"ס):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, היום אנחנו מציינים את יום ציון עליית היהודים ממדינות ערב ואיראן. אני רוצה לומר לכם שבארצות שהם היו בזמנם, ולפחות בחלקן של הארצות עשו להם, חבר הכנסת טיבי, נכבה. גירשו אותם. היהודים האלה חיו בארצות מושבותיהם, בתימן, במרוקו - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אתה מעלה לי לגולים.

היו"ר מיקי לוי:

העלית לו להרמה, מה שנקרא.

יואב בן צור (ש"ס):

- - סוריה, מצרים, עיראק ומדינות נוספות. המדינות האלה, לצערנו, רמסו ברגל גסה את זכויותינו תוך בזיזת הרכוש שצברו. היום הזה ראוי לציון בגלל המשמעות ההיסטורית והמדינית המתבקשת לפרשת השבוע, פרשת ויצא. בתחילת הפרשה מובא: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". רש"י הקדוש מבאר כי יציאת צדיק עושה רושם, ובעת יציאת הצדיק פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה. רבותיי, זה היה אז, ומקיש עד היום לדורנו. כל העולם נוכח לראות כיצד צאצאיו של יעקב שגרו במדינות ערב ואיראן, הביאו איתם ברכה למדינות שבהן הם ישבו. ולאחר הגירוש של צאצאי יעקב במובנים רבים שקעה השמש על מדינות אלו, כי היהודים שחיו באותן מדינות לא חבלו ולא חיבלו, כי היהודים כיבדו את הריבון תוך אימוץ מנהגים, לבוש וטעמים. חרף זאת, השלטון דחה את האומה היהודית הנפלאה, ומדינות אלו שילמו מחיר כבד – אינטלקטואלי וכלכלי. אנו היהודים לא התקרבנו, אלא פרחנו וגדלנו במדינתנו. וזהו לקח ראוי ללמידה, כי גם מול קשיים אדירים אבותינו העולים פעלו לצמיחה ולשגשוג. זוהי העוצמה היהודית; אלו הגבורה והחישול שהיו חלקנו במדינות המוצא. רבותיי, אני מבקש להציע פירוש נוסף ליום הזה: יוצאי ערב ואיראן שגורשו ממקומות הולדתם היו אישים שארי רוח, ועלו לישראל כשהם עניים בחומר, ומלאים ברוח. אולם אבותינו עלו לארץ תוך זקיפות קומה יהודית. הם התרגשו לחזור לנחלת אבותינו אחרי 2,000 שנות גלות, בבחינת מי פילל ומי מילל לזכות להגיע אל ארץ נחלת אבותינו; ארץ אשר עליה השם הבטיח לאברהם: "כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם". יהודי ערב אלו בהמוניהם למדינת ישראל הצעירה, והיו מי שניסו להשכיח מהם את עברם המפואר תוך מחיקת זהותם הקודמת בהבטחת עתיד חדש ליהדות במדינת ישראל, הם העבירו רבים מאחינו מדתם, משמירת המצוות ומערכי היהדות. כי בעוד שבארצות ערב בזזו מאיתנו את הרכוש הפיזי, פה במדינה היה מי שניסה לגזול מאיתנו את הזהות הרוחנית שלנו. בשכתוב מחדש של ערכים ונורמות חברתיות תוך ניסיון למחיקת ההיסטוריה הייחודית לעגו לנו, ביזו אותנו, בזו לערכינו, לפאות, לכיפה, לתורה ולמצוות. זה היה עוול נוראי. היום לא עוד מחיקת זהות וערכים ובמקומם זיוף מעוות של מסורת מפוארת, כי אם מקום ראוי; לא הצגה נלעגת של מורשתנו במוסדות התרבות והתקשורת, כי אם כבוד לייחודיות שלנו. ראוי לנו כי נזכור את המורשת המפוארת שאיתה הגיעו לארצנו יוצאי ערב ואיראן: מורשת מפוארת של דת וערכים, מורשת של כבוד לערכי המשפחה, מורשת של כבוד לרבנים וללומדי התורה, מורשת שהטמיעה חותם איכות של מסורת מפוארת מאז הגלות. חבריי, אני מבקש להתנחם בתוצאות הבחירות האחרונות, שבהן רוב יהודי מסורתי קבע נחרצות כי הוא לא שכח את מורשת אבותיו, וכי ערכי המסורת של אבותיו חשובים ויקרים לו, ולא יסכים יותר למחיקת זהות ייחודית. רוב העם התאגד יחדיו וקבע קבל עם כי הוא חפץ לחזור למורשת אבותינו, וכי הוא מבקש הנהגה שתייחד את מדינת ישראל כמדינה יהודית גאה, ולא מבולבלת ככל העמים.

מירב בן ארי (יש עתיד):

מי מוחק לו את הזהות? מי?

יואב בן צור (ש"ס):

זהו, בעיניי, עוד לקח שיש לזכור ביום הזה. עלינו כעם - - -

מירב בן ארי (יש עתיד):

גם ביום הזה אתה ממשיך - - -

יואב בן צור (ש"ס):

תני לי לגמור, ותגידי לי אחר כך מה שאת רוצה.

מירב בן ארי (יש עתיד):

אני אגיד לך עכשיו שאפילו ביום הזה אתה מנצל את זה בשביל להגיד שיש לנו פחות מסורת מכם. אז בוא, זה מה שאתה אומר.

יואב בן צור (ש"ס):

זהו, בעיניי, עוד לקח שיש לזכור ביום הזה: עלינו כעם להתחבר מחדש לשורשי האמונה והמסורת בכל תפוצות היהודים במדינות ערב. ולכן אציע לכם לחשב מסלול מחדש, ולראות אותנו ואת חלומותינו. די בכך שעד היום הובלתם תפיסה פטרונית כלפי התרבות והמורשת שלנו.

מירב בן ארי (יש עתיד):

מה זה "המורשת שלנו"? למה, אני פחות ספרדייה ממך?

יואב בן צור (ש"ס):

אציע לכם כי תראו את אבותינו - - -

מירב בן ארי (יש עתיד):

תפסיק כבר לקחת בעלות על המסורת.

יואב בן צור (ש"ס):

אתם תראו אותנו.

מירב בן ארי (יש עתיד):

תפסיק עם זה. אי-אפשר לשמוע את זה כבר.

יואב בן צור (ש"ס):

אני חושב שמי שהיה בשנה וחצי האחרונות - -

מירב בן ארי (יש עתיד):

מה זה "מי שהיה"? למה? אתה בודק? תסתכל. מאיפה נעמה לזימי? מאיפה מיכאל ביטון?

יואב בן צור (ש"ס):

- - וראה כיצד הממשלה האחרונה - - -

מירב בן ארי (יש עתיד):

למה אתה כל הזמן לוקח בעלות על העדה הספרדית, כאילו אתם חתומים עליה בטאבו?

יואב בן צור (ש"ס):

אני לא מדבר על יחידים. אני מדבר על כלליות של הממשלה, כיצד היא התנהגה לגיור - -

מירב בן ארי (יש עתיד):

מה זה קשור? מישהו פגע במסורת?

יואב בן צור (ש"ס):

- - ולכשרות ולכל דבר שבקדושה.

מירב בן ארי (יש עתיד):

כשרות? כשרות? סוף-סוף נתנו לאנשים, שחררו אותם.

יואב בן צור (ש"ס):

תראו אותנו באמת, ותפסיקו לכפות עלינו ערכים - - -

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

לא, אתה תפסיק, אתה תפסיק.

יואב בן צור (ש"ס):

אני אומר לכל הצדדים.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

אנחנו לא פחות יהודים ממך.

יואב בן צור (ש"ס):

אני אומר לכל הצדדים.

מירב בן ארי (יש עתיד):

לא פחות מסורתיים גם.

יואב בן צור (ש"ס):

תכבדו את הערכים שלנו.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

אתה תכבד אותנו.

יואב בן צור (ש"ס):

רק כך נצליח להתחבר מחדש, אחים, אוהבים - -

היו"ר מיקי לוי:

משפט לסיום.

מירב בן ארי (יש עתיד):

ככה לא נתחבר מחדש.

יואב בן צור (ש"ס):

- - מכבדים אחד את רעהו, מחוסנים, עומדים איתן בפני האתגרים הניצבים בפני העם ובפני המולדת. תודה רבה.

היו"ר מיקי לוי:

תודה. הייתי שמח, חבר הכנסת בן צור, למילה "יהודית דמוקרטית", זה היה משמח אותי נורא.

מירב בן ארי (יש עתיד):

לא, גם אתה, אדוני היושב-ראש. גם אתה לא קשור - - -

היו"ר מיקי לוי:

חבר הכנסת וסרלאוף.

יצחק שמעון וסרלאוף (עוצמה יהודית):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת. בשורת הכרזת מדינת ישראל הכתה גלים לא רק עבור היהודים היושבים בציון. עיניהם של מאות אלפי יהודים שנותרו בארצות ערב העלו לחלוחית של התרגשות. אבל הם לא ציפו שהבשורה הגדולה תהפוך להיות סיוט חייהם. בתיהם ובתי אבותיהם, כמו גם בתי הכנסת המפוארים, הפכו למטרה. שירת הבקשות, הפיוטים והסלסולים המפורסמים בלילות השבת יחד עם חברי הקהילה המגובשת – יידומו, ואת מקומם ימלאו הפחד והאימה מפני הפרעות וקול ההמון הזועם. יהודים הוכו והושפלו ברחובות העיר, רכושם נבזז, כבודם נרמס. אף אחד לא יכול היה לחזות בגורל הקרב ובא. נאמנותם של היהודים לא הייתה דבר של מה בכך. אלפי שנים הם פיתחו את הכלכלה, פיתחו תרבות עשירה ובעיקר ידעו לפתח יחסי שכנות טובה ולהועיל בכל מקום שבו התגוררו. הטלטלה והאכזבה היו בלתי נתפסות, אך זמן לחשב מסלול מחדש לא היה. כל הנתיבים והשבילים הובילו למקום אחד: לארץ שתהפוך למדינה, שתהפוך למעצמה; ארץ הצבי, מדינה יהודית, מעצמה ישראלית. בבוידעם היהודי המושגים הללו היו קיימים. שלוש פעמים ביום כל יהודי עצם את עיניו ומלמל בשפתיו את התפילה החרישית "וותחזינה עינינו בשובך לציון". שעון החול של השיבה לציון הונח בקרן זווית. מי היה יכול לדעת שהשעה הגיעה? מחבר קהלת כבר אמר: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, עת מלחמה ועת שלום" – ולו יכלו הנרדפים לפייט בשירתם, שמא היו מוסיפים: עת להיות מגורש ועת לבנות מחדש. והבנייה אינה פוסחת על שלפוחיות העבר; יהודי עשיר נותר חסר כול – ביתו, קניינו, מורשתו, כבודו, מה נותר מהם? הוא עומד בשערי ארץ ישראל כעת. קולות העתיד מתחננים בפניו: אנא, אל תביט לאחור, בעולם יש מספיק נציבי מלח שעמדו קפואים בשארית ימיהם. התחבר לחזון; אחוז בשיפולי גלימת ההיסטוריה של תקומת עם ישראל בארצו; תן ידך בקולמוס, וכתוב איתנו את הפרק החדש בתולדות עמנו. והיהודי, שהותיר מאחוריו כמעט הכול באיראן, באפגניסטן, בלבנון, בתימן, בעיראק, בסוריה, במרוקו, בתוניסיה, הוא אוחז בידו מזוודה כשלגופו בגדיו הדלים, שארו הקרוב אליו חוסה בצל אמונתו התמימה. בתמימות הזאת מסרו את נפשם ליישוב הארץ, להפרחת השממה; לפשטות, לאחווה ולרעות. הם הביאו עימם עושר תרבותי רחב שמחבר אליו את כל גווני החברה ויוצר את הפסיפס החברתי הייחודי של עם ישראל. אני כבר מסיים. היום אנו מצדיעים לאותן קהילות, לאותם אנשים שגורשו מבתיהם, זוכרים ומעריכים אחרי שנות אדישות והתעלמות. הזיכרון, לימוד העבר, הכרת מקורותינו הם זכות, זכות שהיא חובה. קיים כאן דור שיכול לשתף וללמד אותנו מכלי ראשון, דור שעבר תלאות ומסע מפרך ולמרות כל זאת בחר בתקומה. כ-900,000 יהודים גורשו, כ-150 מיליארד דולר נבזזו, ואף על פי כן הם לא שקעו בעבר. אדרבה, הם הבינו שאין לנו ארץ אחרת ואין לנו את הברירה – זה או לשקוע או להשקיע. האופציה השנייה דורשת כוחות, מסירות נפש, אבל הם לא פחדו מהדרך הזו, כי עם הנצח אינו חושש מדרך ארוכה. גם במעברות, בפחונים, בשיכונים, הם המשיכו בבניית הארץ. זכינו שאותן קהילות, אותן משפחות, אותם אנשים, יהיו חלק מיסודות המדינה הזאת. למרות העוולות שחוו גם כאן, דווקא במדינה שאליה השתוקקו כל כך, בין אם בפנקס אדום, חטיפת ילדים, גזזת או גג רעוע, הם המשיכו עד יצירת הפסיפס האנושי המופלא שנקרא מדינת ישראל. וכן, באנו גם לתקן. ככל שנלמד, נזכור ונעמיק, נעמיק שורשים בעבר, נבטיח צמיחה מפוארת. אני עומד כאן ואומר לכם: תודה רבה.

היו"ר מיקי לוי:

תודה רבה. אני חוזר שוב על הצעתי: כל מה שאתם אומרים נכון. אל תצפו שכשהכנסת תתחיל לעבוד כמו שצריך ייתנו לכם שבע דקות. קצר, קולע.

יצחק שמעון וסרלאוף (עוצמה יהודית):

דיברתי חמש דקות.

היו"ר מיקי לוי:

לא, זה בסדר.

יואב בן צור (ש"ס):

הוא אמר דברי טעם.

היו"ר מיקי לוי:

בגלל זה אפשרתי לו, הדברים שלו דברי טעם בהחלט. זו עצה ידידותית של מישהו שיש לו איזו דקה וחצי בבית הזה. תודה רבה. בכל זאת הדברים שלך היו – תודה רבה בכל זאת, דבריך היו מאלפים. חברת הכנסת ניר, בבקשה.

שרון ניר (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ביום המיוחד הזה, ובהמשך ישיר לכ"ט בנובמבר, אנו מציינים את גירוש היהודים מארצות המוצא שלהם, וזאת תזכורת חשובה לכולנו שאין ליהודים ארץ אחרת. מדינת ישראל היא מדינת מופת שנבנתה בעמל, יזע ודם של מגיניה במשך 75 שנה. עם הקמתה למעלה מ-850,000 יהודים אשר גורשו מארצות ערב ומאיראן ועזבו את מולדתם חסרי כול, מצאו מקלט במדינת ישראל. יהודים אלו חוו פרעות, רדיפות, מעצרים ואף הוצאות להורג בארצות המוצא. קהילות עם תרבות והיסטוריה בת אלפי שנים נמחקו אט-אט. במסגרת הנס הגלוי שאירע התהוותה פה מדינה, התהווה פה צבא חזק ומפעל קליטה מפואר. ניתן לומר היום בגאווה כי רבים מיוצאי ומגורשי ארצות ערב ואיראן הפכו ברבות השנים לגדולי האומה, לשרים, לנשיאים, לרמטכ"לים, לשופטים, לאנשי רוח. היום אנו מציינים את ההכרה בפרק החשוב הזה בתולדות ימי עמנו, וזאת זכות גדולה עבורנו להכיר בייחודיות של התרבויות הרבות שמרכיבות את עם ישראל. אני מצירה על כך שדווקא ביום הזה, שבו אנו מבינים שאין ליהודים ארץ אחרת ושיש לנו רק צבא אחד שעומד על המשמר, נשמעת מתקפה עלובה, משוללת רסן, על מפקדי צה"ל, המבטאת חוסר הבנה מוחלט לפיקוד ומנהיגות מה הם ולחשיבות שמירה על אמון הציבור בצה"ל. לא יכול להיות שבתקופה רגישה ועתירת אתגרים ביטחוניים ומציאות מורכבת בכל הזירות מכניסים את צבא העם בעל כורחו לגוב האריות הפוליטי. הסערה וההסתה ברשתות והאמירות העלובות כנגד מג"ד קרבי שכל חטאו הוא שמימש את אחריותו לחינוך והובלת חייליו הן מדאיגות. כך כל האמירות לגבי מפקדי צה"ל, גם כלפי הרמטכ"ל. כקצינה בכירה בצה"ל וכאימא לקצין קרבי בסיירת צנחנים, שיכולה כעת לזעוק בבית הזה, אני פונה מכאן לחבר הכנסת בן גביר: בהמשך לפנייתך לשר הביטחון לבקר את החייל במחבוש, תפוס מרחק מחיילי ומפקדי צה"ל. לחיילים יש מפקדים שאמונים על הובלתם בשדה הקרב ובשגרה, וכל פגיעה במנהיגות שלהם מסכנת את ביטחון ישראל. עצור את המניפולציות לטובת כמה לייקים, תוותר על התמונות והטיקטוקים. הצבא מחוץ לתחום שלך. הצבא הסתדר בלעדיך עד כה, ניצח את כל המערכות. אין מקום לפוליטיקאים בשרשרת הפיקוד. צה"ל אינו פוליטי, וצריך להסיר את צה"ל מחוץ לשיח הפוליטי.

היו"ר מיקי לוי:

תודה רבה. חבר הכנסת טיבי, בבקשה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מכובדי היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, זו הפעם השלישית שאני נואם בישיבה הזאת, בנושא הזה, האמת היא שבגלל שכמה מחברי הכנסת מרימים לי – עושים לי הרמה – הגדיל לעשות חברי חבר הכנסת בן צור, שאמר שבמדינות ערב עשו להם נכבה וגירשו אותם מביתם. אהבתי את מה שאתה אמרת. אני רוצה להסביר לך מה זה נכבה, להזכיר לך. אם תוכל לחזור לגוגל, אתה תראה תמונות של שיירות, של משפחות, על מיטלטליהן, מגורשות מהיישובים שלהן ב-48'.

טלי גוטליב (הליכוד):

אנחנו ביום הדיון על גירוש של יהודים מארצות ערב. "גירוש יהודים מארצות ערב" – זה הנושא היום. יהודים מארצות ערב.

היו"ר מיקי לוי:

תודה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

תלכי לשתות מים בחוץ.

היו"ר מיקי לוי:

תודה. חבר הכנסת טיבי, נא להמשיך. בבקשה. תודה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

תודה רבה. על המיטלטלין, עם מפתח של האימא, של הסבתא. גירוש אמיתי, אכזרי, קשה – נכבה. זה לא קרה במדינות ערב. אני אגיד לך מה קרה. בליל הפרהוד בעיראק, למשל, הותקפו יהודים על ידי מיעוט ערבי וקיבלו הגנה על ידי רוב ערבי, בליל הפרהוד. בעיראק, בשנת 1920 עד 1925, שר האוצר היה יהודי, ששון יחזקאל. קראו לו אבי הפרלמנט העיראקי. שר האוצר – הוא לא היה מתנחל. שר האוצר. במצרים - - -

היו"ר מיקי לוי:

כי הוא היה חכם, לא? חבר הכנסת טיבי.

בועז ביסמוט (הליכוד):

זה לא שייך.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אמרו שהוא היה מבריק.

בועז ביסמוט (הליכוד):

סליחה שאני קוטע אותך. יש היום למשל במג'לס, בפרלמנט האיראני, יהודים. אז בוא נסיק מזה שאיראן אוהבת יהודים, איראן אוהבת את ישראל – הסקה לוגית, הגיונית. או שאולי זו הבובה של המשטר.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני חושב שההשוואה לא במקום.

בועז ביסמוט (הליכוד):

למה לא?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

ההשוואה ההיסטורית לא במקום, בועז. ההשוואה ההיסטורית לא במקום. גם בדרום אפריקה, בחלק מהבנטוסטנים, יש חברי פרלמנט שחורים. זה לא אומר שיש שם דמוקרטיה.

בועז ביסמוט (הליכוד):

אי-אפשר לשכתב היסטוריה. כנסת ישראל היא לא מקום לשכתוב היסטוריה - - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

בדיוק. בדיוק. בדיוק. אתם רוצים לשכתב את ההיסטוריה.

בועז ביסמוט (הליכוד):

היום הזה - - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מפריע לך שאני עושה הקבלה.

בועז ביסמוט (הליכוד):

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אתם מובכים שאני עושה הקבלה. אל תשתמשו במילה "נכבה" שלא לצורך.

בועז ביסמוט (הליכוד):

פה אתה לא יכול - - -

היו"ר מיקי לוי:

תודה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני יכול הכול.

היו"ר מיקי לוי:

חבר הכנסת ביסמוט, אתה מכריח אותי להוסיף לו.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

בועז, אני יכול הכול מעל הדוכן הזה. הכול אני יכול.

קריאות:

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מי שלא רוצה לשמוע את האמת - -

אלי דלל (הליכוד):

היו"ר מיקי לוי:

תודה, חבר הכנסת דלל.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

- - יש קפה בחוץ ומים. תירגעו.

טלי גוטליב (הליכוד):

אתה לא אומר אמת – אתה מספר - - -

היו"ר מיקי לוי:

בבקשה לתת לחבר הכנסת טיבי – חברת הכנסת גוטליב, תודה.

טלי גוטליב (הליכוד):

זה לא עובד. אתה משקר כאן במליאה.

היו"ר מיקי לוי:

בבקשה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני מאתגר אותך שאני אדבר בלי שתפריעי. זו רק פעם אחת.

טלי גוטליב (הליכוד):

אל תאתגר אותי, אדון טיבי, אני לא - - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

לא יקרה. לא יקרה, בועז אומר.

טלי גוטליב (הליכוד):

אדוני. הרי אמרת שאני - - -

היו"ר מיקי לוי:

תודה. חברת הכנסת גוטליב, קריאה ראשונה.

טלי גוטליב (הליכוד):

סליחה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

חברת הכנסת גוטליב, אני לא רוצה לרדת לפסים אישיים כמו שאת עושה כבר מהבוקר. אבל אני לא סולח לך על זה - -

טלי גוטליב (הליכוד):

אני לא ביקשתי סליחה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

- - שבגללך אני מתגעגע לאוסנת מארק.

טלי גוטליב (הליכוד):

אתה לא צריך לסלוח לי על כלום, אדוני; זה לא מצחיק אותי אפילו לא קצת.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אז תירגעי. וכשאני מדבר, תשמרי על שקט; יש כללים בבית הזה שאת לא מבינה.

טלי גוטליב (הליכוד):

- - - רק היום - - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

תסכיתי. גם אני יכול להגיד לך לשתוק כשאני מדבר.

טלי גוטליב (הליכוד):

אדוני - - -

היו"ר מיקי לוי:

תודה. חבר הכנסת טיבי.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

תירגעי.

היו"ר מיקי לוי:

חבר הכנסת טיבי.

טלי גוטליב (הליכוד):

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

יש חברי כנסת שמתבלטים בעבודה פרלמנטרית. יש חברות כנסת וחברי כנסת שמאז שנכנסו, רק זו הדרך כדי שיזכירו את שמם.

טלי גוטליב (הליכוד):

היו"ר מיקי לוי:

תודה. בבקשה. חברת הכנסת גוטליב, את בקריאה ראשונה.

טלי גוטליב (הליכוד):

בסדר, אדוני, את היו"ר אני מכבדת. תודה.

היו"ר מיקי לוי:

תודה. בבקשה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

יש במרפאה ריטלין, למי שצריך. עכשיו, אתם כולכם מדברים על העיקרון של פיצוי, על גירוש, על נכבה, אמרת – השתמשת בה. לדעתי, זו זילות מושג הנכבה. אתה לא היית אמור להשתמש בה.

יואב בן צור (ש"ס):

- - - זה לא.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

זה לא היה נכבה.

יואב בן צור (ש"ס):

זה היה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

חלק גורשו. חלק, במצרים למשל, הוברחו על ידי פיצוצים יזומים בבתי קולנוע. אתה יודע מי עשה את זה. אוקיי? ולכן, אני מקבל – הטענה שלכם, הדרישה שלכם כאן מעל הדוכן, שמי שגורש מביתו או גורש ממולדתו ישוב למולדתו, יקבל פיצויים ויקבל את הבית שלו בחזרה – אני מקבל את זה. זו דרישה צודקת.

מירב בן ארי (יש עתיד):

אף אחד לא ביקש לשוב ללוב.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

ואני אומר לך, במרוקו - -

מירב בן ארי (יש עתיד):

מי ביקש לשוב ללוב? אני ביקשתי לשוב ללוב?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

- - אומרים "אהלן וסהלן", למי שרוצה, למי שרוצה.

מירב בן ארי (יש עתיד):

זה לא נכון. אתה מעוות את כל - - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אבל אני בהחלט מקבל את ההצעה שכל אחד שגורש ממולדתו ישוב למולדתו.

מירב בן ארי (יש עתיד):

מי ביקש לשוב?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

זו ההצעה הצודקת ביותר, והיא לא תחול רק על יהודים. היא לא תחול רק על יהודים.

מירב בן ארי (יש עתיד):

לא עלה פה אף חבר כנסת ואמר שהוא רוצה לשוב. אל - - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

תירגעי.

היו"ר מיקי לוי:

תודה. חברת הכנסת בן ארי.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

היא לא תחול רק על יהודים.

היו"ר מיקי לוי:

חברת הכנסת בן ארי. תודה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

האמת היא שאתם חושבים שהעולם סב סביבכם. (אומר בערבית ומתרגם:) רק אתם נמצאים בגלובוס.

מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית):

נכון.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

הינה, נכון, אומרים – היהירות היהודית הטיפוסית, עליונות יהודית. כן. מישהו מכאן אמר פעם: הגזע היהודי העליון. מפה, מהספסל הזה. ולכן, כל פעם שתציעו הצעה תהיה תשובה.

קריאות:

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אתם חושבים שכשיש עיתונאים בקטאר - - -

היו"ר מיקי לוי:

חברת הכנסת גוטליב, חברת הכנסת וולדיגר, נא לאפשר לחבר הכנסת לסיים.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

עד כדי כך אתם חושבים שאתם מרכז העולם, שיש עיתונאים שמגיעים לדוחא בקטאר, דוחפים מיקרופון פה, דוחפים מיקרופון שם, ואומרים: אני מישראל, אני מישראל, אני מישראל. מה חשבתם, יקבלו אתכם בפרחים? באל-וורד?

טלי גוטליב (הליכוד):

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

בטח, הם יתייחסו אליכם כמו שהם מרגישים. כמו שהם מרגישים כלפי מי שהורג פלסטינים, או מי שפורץ למסגד אל-אקצא. מתברר שהעולם הערבי זה לא משטרים, אלא עולם חי, נושם ובועט, ועם כבוד עצמי. לשוב למולדת זו בהחלט הצעה טובה. תודה רבה.

מירב בן ארי (יש עתיד):

אף אחד לא דיבר על לשוב למולדת. אתה יושב פה וממציא דברים.

היו"ר מיקי לוי:

תודה רבה. חברת הכנסת לזימי, בבקשה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

זו הצעה שלי. את לא רוצה - - -

מירב בן ארי (יש עתיד):

אני, מישהו דיבר על לחזור ללוב? מישהו דיבר על חזור לאיראן? דיברנו על צדק, על זכויות של אנשים. על כסף, על רכוש, על תרבות. כל דבר אתה ממציא.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

זה צדק.

מירב בן ארי (יש עתיד):

מה הצדק בזה?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

זה צדק.

מירב בן ארי (יש עתיד):

אף אחד לא עלה פה וביקש לחזור.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

לא מוצא חן בעינייך, אל תשמעי את הנאום שלי, תצאי החוצה.

מירב בן ארי (יש עתיד):

מה, תגיד לי? תצא אתה החוצה.

היו"ר מיקי לוי:

די. חבר הכנסת טיבי, תודה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מירב בן ארי (יש עתיד):

שבע שנים אני שומעת את השטויות האלה כבר.

היו"ר מיקי לוי:

חברת הכנסת בן ארי, תודה. רוצים - - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

גם ביש עתיד יש כהניסטים.

מירב בן ארי (יש עתיד):

מה אתה אומר - - -

קריאות:

היו"ר מיקי לוי:

חבר הכנסת טיבי. חברת הכנסת בן ארי - - -

מירב בן ארי (יש עתיד):

תגיד לי, זה נראה לך הגיוני? זה נראה לך הגיוני שהוא אומר עליי "כהניסטית"? מיהו בכלל? מיהו?

קריאות:

היו"ר מיקי לוי:

בשלהי כהונתי אינני רוצה להוציא אתכם. תודה. חברת הכנסת בן ארי, תודה. חבר הכנסת טיבי. תודה.

מירב בן ארי (יש עתיד):

הוא לא יגיד לי "כהניסטית" בבית הזה. הוא לא יגיד לי את זה. הוא לא יגיד לי. מי אתה בכלל שתדבר אליי ככה? מי?

היו"ר מיקי לוי:

חברת הכנסת בן ארי, רגע, יש לי הצעה - - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

את החברה של בן גביר - - - את מתה עליו.

מירב בן ארי (יש עתיד):

- - - אני לא יכולה לשמוע את זה כבר.

היו"ר מיקי לוי:

חבר הכנסת טיבי, יש לי הצעה – נראה לי שוועדת האתיקה תוקם סוף-סוף.

מירב בן ארי (יש עתיד):

ואז אני אגיש עליו תלונה על מה שהוא אמר לי פה היום. חוצפן אחד.

היו"ר מיקי לוי:

טוב, תודה. בבקשה, חברת הכנסת לזימי.

נעמה לזימי (העבודה):

תודה, יו"ר הכנסת. כנסת נכבדה, יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן חובר לכ"ט בנובמבר, היום ההיסטורי שבו אומות העולם הצביעו בעד מדינה לעם היהודי. שני ימים אלה של זיכרון לאומי, הסמוכים זה לזה, הם תזכורת לנס הקמת המדינה שלנו, למימוש חזון שיבת ציון ותזכורת לחובתנו לחיים משותפים וערבות הדדית במדינה היפה שלנו. סיפור עליית יהודי ארצות ערב ואיראן מגלם את המגוון העצום של החברות המרכיבות את המרחב שלנו ושל אלו שעדיין מבקשות לעשות עימן תיקון. הוריי עלו ממרוקו. אבי עלה עם שלושת אחיותיו, אחיו וסבתי שתחייה. הם עלו לישראל יתומים מאב, שנפטר עוד במרוקו, ועזבו מאחוריהם חיים יפים בקזבלנקה. למרות שיש נטייה לתייג את כלל החיים בארצות האסלאם כחיי מרורים, שבר ועוני, הייתה גם מציאות אחרת, אך הכמיהה לציון ולארץ האבות הייתה חזקה מכול. סיפור העלייה של כל משפחה וכל קהילה הוא סיפור שונה, אך החלום להקים בית בארץ ישראל היה חלום משותף לכולנו. וכך גם צריכה להיות הישראליות העכשווית – פסיפס של קהילות וסיפורים המרכיבים אתוס משותף, מגוון המהווה עוצמה ואיחוי שסעים. עליית יהודי מדינות האסלאם כונסה תחת מקשה אחת, אך למעשה מדובר באחת העליות המגוונות והמורכבות ביותר בתולדות ישראל. עלייה של יהודים מעשרות מדינות, שכל אחת מהן הביאה עימה תרבות עשירה, היסטוריה ארוכה ותרומה בל תתואר לחברה הישראלית ולמדינת ישראל. יהודי ארצות האסלאם הביאו עימם מטען תרבותי אדיר, מורשת היסטורית שהיא המשך ישיר לסיפורו של העם היהודי; אך למרות המאמצים האדירים שהשקיעה מדינת ישראל בעלייתם, למרבה האירוניה, כבר מהרגע הראשון היא לא השכילה לקבלם בזרועות פתוחות. יהודי ארצות האסלאם נשלחו משער העלייה היישר אל הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית אל תנאי מחייה קשים – עוני, אבטלה וקיפוח. מערכות שלמות שהתעלמו ממצרכים בסיסיים לאורך השנים. אכן, סיפור העלייה של יהודי העולם לארץ ישראל הוא לא רק הסיפור הניסי של תקומה ובניין הארץ – הוא גם הסיפור שטומן בחובו את הבסיס לשסעים בתוכנו. לכן עלינו לעלות ולספר גם על הפערים החברתיים, העוני וההדרה. כל קהילה והסיפור הכואב שלה: מעברות, אבטלה, אלימות משטרתית, חטיפת ילדים, ריסוס ב-DDT, הסללה, הזרקת מדללי ילודה, גזל רכוש, גזענות, אפליה, נישול ומחיקה היסטורית. לצערנו, את התוצאות ניתן לראות גם בימינו, 70 שנה מאוחר יותר, בפערים הבלתי-נתפסים בין המרכז לפריפריה. חשוב להזכיר כי מהקיפוח והשבר נולדו גם מחאות רבות וחשובות, אשר חקוקות במאבק לצדק חברתי בישראל ועדיין השסע קיים. זה פצע מדמם שטרם הגליד. אני רוצה גם לומר, שאני גאה להיות נשואה לאישי שיחיה, אבי מוטהדה – הוריו עלו מאיראן, מאיספהן, והוא חוקר יהדות איראן. הוא הבין שאם הוא לא יעשה את המעשה הזה של לתעד היום את עליות הנוער, את האנשים שאו-טו-טו לא יהיו, אף אחד לא יחקור ויעלה על נס את סיפור העלייה החלוצי הזה, שהוא סיפור שונה מסיפור העלייה של הוריי ומשפחתי. לצד היותו מורה, הוא גם מקפיד על התזה והדוקטורט שלו מתוך שליחות אמיתית, מתוך הבנה שזאת המתנה שלו לחברה הישראלית. אני רוצה גם לציין משהו נוסף, את שארית יהודי אתיופיה שצריך להעלות לכאן. הפעילה החברתית וחברתי אלסה ברוך יאסו פונה כבר תקופה ארוכה, יחד עם חברים ושותפים אחרים, לסיפור העלאה של יהודי מחוז תיגראי, אשר מצויים במלחמה זה שנתיים – טבח, פרעות ומצב באמת קשה. והחובה שלנו, דווקא מתוך לימוד הסיפור ההיסטורי, הכשלים, הפצעים, השסעים, היא לא להתעלם, ולא לעצום עיניים אל מול העוול שמתרחש גם עכשיו כלפי חלקים מהחברה שלנו. אני קוראת מפה לממשלה החדשה שתקום לעשות את המעשה שהוחלט עליו כבר, להעלות את שארית יהודי אתיופיה מכלל המחוזות לכאן. זה החזון הציוני; זאת הדרך היחידה לשקם פה את ישראל ולהפוך אותה לחברת מופת. אני אסיים, כמובן – כבוד יו"ר הכנסת כבר בטח יודע – בשיר, שירו של אלי אליהו, מתחת לפני האדמה: "ומה לעשות שאצלי / הניתוח הצליח ובגדד / מתה. ולא נותרה / אלא המוזיקה שהיה אבי / שומע בתחנות הבושה, / כשהמתין בחניון התת-קרקעי, / לקחת אותי אל צבא העם / בדרכו לעבודה. // ולא אשכח לעולם / את עצב ידו המגששת / אחר העברית, להחליף מהר, / לפני שיוצאים ועולים / מעל פני האדמה". תודה רבה.

היו"ר מיקי לוי:

תודה רבה. חברת הכנסת השכל, בבקשה. שיר מרטיט.

שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי):

שלום לכולם. יום היציאה והגירוש מארצות ערב ומאיראן. היה לי חשוב לעלות היום ולנאום כמי שהיא חלק מדור הגם וגם בארץ ישראל. אני גדלתי בבית גם צברי וגם של עולים. אמי, שנולדה ברבאט, סחבה אתה מטען רגשי גדול בילדותה עם הבריחה לצרפת. אותו משבר ומטען רגשי העמיק עם העלייה לארץ ישראל בשלב מאוחר יותר. אני גאה בכך שזכיתי לקבל מסבתא שלי ומאימא שלי את המורשת, התרבות והשפה שהגיעו איתן, יחד עם ההיסטוריה הכה עשירה של יהדות מרוקו. לא פעם סבתא שלי ישבה וסיפרה לי על אירועים לא פשוטים שחוותה שם – החל מניסיונות מצמררים של חטיפת ילדים, וביניהם גם הסיפור האישי של סבתא שלי על דוד שלי, שניצל בנס. היא הייתה מספרת גם שכשהיו מגיעים לעיר אורחים מכובדים ממדינות ערב, נשיאים, אז אותם אנשי משטר, משטרה וכו', היו מגיעים לשוק ומכים יהודים; היו מחפשים אותם וממש מכים אותם, לפעמים עד מוות, רק כדי שכשאותו אדם ינחת בעיר הבירה יהיו כותרות בעיתונים על כמה יהודים נהרגו בשוק ביום שלפני או איזה כמה ימים לפני כן. וכמה הם חששו ופחדו באירועים כאלו. סיפורי הזוועות של כל משפחה ומשפחה על הבריחה ממדינות ערב הם סיפורי גבורה והם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העם שלנו ומהקמת המדינה שלנו. הגיבורים שסיכנו את חייהם במחתרות כדי להבריח אנשים, לאורך עשרות שנים, זקוקים להנצחה מכובדת יותר ממה שהם מקבלים היום. גודל האירוע אינו נחקק בזיכרון הלאומי וגם לא העולמי, אך הטרגדיה לא תימחק מלבבותיהם של מעל ל-850,000 יהודים ומיליוני צאצאים שבאו בדורות שלאחר מכן ומנציחים את הניצחון האדיר על אותן מדינות גזעניות שפגעו באזרחיהן רק משום שנולדו יהודים. בשנת 48' חיו במרוקו כ-265,000 יהודים. נשארו שם מעטים, מעטים מאוד, קהילה קטנה. אלו מספרים שלא ניתנים לתפיסה. אבל לא מדובר פה בסיפור האישי של המשפחה שלי, או של הקהילה, או של התרבות המרוקאית, אלא מדובר פה בגירוש אדיר – במדינות מוסלמיות שגירשו ורצחו יהודים. באלג'יריה – כ-140,000 יהודים; הקהילה נעלמה. יהודים במצרים – חיו בערך כ-100,000 יהודים, ונותרו כ-200 יהודים. כך גם בסוריה, לבנון, לוב, תימן ועוד. מדינות שגירשו יהודים ללא כל סיבה ובלי רחמים. אז היום, כשאנחנו שומעים שקוראים למדינת ישראל מדינת אפרטהייד, כדאי להסתכל על אותם מספרים ממדינות שבהן היה אפרטהייד אמיתי, ושהחליטו לגרש את כל היהודים מהמדינות שלהן. גירשו אותם, רצחו אותם, בזזו את רכושם. מדינת ישראל היא מדינה הומניטרית שמקדשת זכויות אדם ורואה בערך החיים חשיבות עליונה. הוכחנו זאת גם באירועים מורכבים, שגבו מאתנו מחירים כבדים. החוויה הטראומטית הזאת והבריחה הגדולה הזאת היו קשות, אך לא פחות הייתה ההגעה למדינות הקולטות שאליהן הגיעו. הם הגיעו בלבוש שהיה נראה ערבי, בשפה שברוב המקרים הייתה ערבית, עם תרבות ומורשת עמוקה יהודית-ערבית. כך, הם נתפסו גם באותן מדינות, כנחותים יותר. הם סבלו גם שם וגם במדינה הקולטת. אני רואה שנגמר לי הזמן, אז בהזדמנות הזאת חשוב לי לציין דווקא עכשיו, שעם כל הטראומה והגזענות, היו סיפורים בודדים – אך לא מעטים – של מקרי חברות עמוקים בין משפחות במדינות האלה, שגם הצילו יהודים. ההוכחה הזאת, והקשרים שנשמרו עד היום, הם הוכחה שבסוף, כאשר זה אדם לאדם, כן ניתן לבנות קשרים ויחסי חברות. אבל כשאנחנו מסתכלים ברמה הלאומית על אותן מדינות, אנחנו מבינים שהמאבק הוא מאבק דתי, מאבק תרבותי, בין יהודים לבין ערבים. דווקא כשאנחנו מסתכלים על זה כך, ומבינים את המשמעות הזאת, חשוב לי לשלוח כאן, מכנסת ישראל, מסר לעם האיראני – שם הייתה קהילה יהודית ענקית, שלמעשה ברחה כמעט כולה עם עליית משטר האייתולות. העם האיראני כרגע נלחם על חירותו, על החופש שלו. נשים וילדים, באומץ רב, יוצאים לרחובות ומשלמים את המחיר הכבד ביותר – משלמים בחייהם – כדי להילחם על החירות ועל החופש שלהם. אני רוצה לשלוח מכאן, ממדינת ישראל, תמיכה אדירה של בית המחוקקים הישראלי במלחמה שלהם לחופש ולחירות. הדבר הזה לא מובן מאליו, בטח שלא בעולם שאותו אנחנו רואים היום. מדינת ישראל תומכת בנשים ובילדים שנאבקים כרגע ברחובות– מאות-אלפים ומיליונים – על חירותם ועל נפשם ועל חייהם, ומחזקת אותם. תודה רבה.

היו"ר מיקי לוי:

תודה רבה. חבר הכנסת מעוז, בבקשה, אחרון הדוברים.

אבי מעוז (נעם):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הקהילות היהודיות בארצות ערב, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון ידועות בחיבורן ההדוק לתורת ישראל ולמסורת ישראל סבא. גם במקומות שבהם תנועת ההשכלה הצליחה להשפיע ולגרום לירידה בקיום התורה והמצוות, האופי הדתי והמסורתי נשמר. האמונה, הכבוד הגדול לתורה וללומדיה, מורא תלמידי חכמים, הצניעות, הפשטות והשמרנות היו תמיד ממאפייני הקהילות הללו, מה שלא היה בהכרח נכון לגבי קהילות יוצאי אשכנז באירופה ובאמריקה. רבות מאותן קהילות מפוארות נעקרו וגורשו בעקבות הקמת מדינת ישראל. בעקבות זאת זכינו לגלי עלייה מבורכים שהעצימו את מדינת ישראל הצעירה. על מה חלמו כל אותם היהודים בכיסופי ציון שלהם? הם חלמו על מדינה יהודית, שהפרהסיה הציבורית שלה ניכרת ביהדותה; שהשבת בה שונה במהותה מכול הימים, כמו הסיפורים הידועים על נמל סלוניקי ששָבַת בשַבָּת. הם חלמו על מקום שמקבץ אליו יהודים, ודווקא יהודים, מכל רחבי העולם. הם חלמו וכספו לביאת גואל צדק ולבניין בית המקדש. והם בוודאי חלמו על מערכת חינוך של המדינה היהודית, שבה הילדים לומדים ומתחנכים לכבוד גדול למסורת ישראל, לקודשי האומה ולדמויות ההוד שלה. הם לא חלמו, גם בסיוטים שלהם, שבמערכת החינוך של המדינה היהודית ילמדו את התלמידים את השיר, שעליו דיברתי כאן אתמול, שבו הכותבת מתארת את יוסף הצדיק כבת מחופשת, תוך ביזוי קודשי האומה והחדרת מסרים פרוגרסיביים רדיקליים. הם לא חלמו שבמסמך שהגיע לידי אתמול, שעליו מתנוסס הסמל של מדינת ישראל, ושנכתב במזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, יתואר באריכות ניתוח של אותו השיר, שעל פיו המשוררת מצפינה בו משמעויות פמיניסטיות ויוצאת מנקודת הנחה – וזה ציטוט ממה שכתוב במסמך הזה – "שהסיפור המקראי הוא סיפור המסתיר את האמת שאינה רצויה בעיניו". המסמך רצוף כולו במסרים פמיניסטיים רדיקליים, והוא אף מעודד את המוֹרֶה או את המוֹרָה לעורר דיון בכיתה, שבבסיסו אותו מאבק מדומיין בין גברים לנשים. מי התיר לפקידי מערכת החינוך לשטוף את מוחם של ילדי ישראל בכאלה עיוותים? מי התיר להם לחלל את קדושת התורה בכאלה הבלים? מי התיר להם לחנך את ילדי ישראל לערכים כל כך רחוקים מעולמם הערכי של רוב ההורים? משרד החינוך של מדינת ישראל הפך לטריטוריה כבושה בידי ארגונים רדיקליים וקרנות זרות, ובידי פקידים שעברו חינוך מחדש לעולם ערכים המנוכר למורשת ישראל. הגיע הזמן לומר: די לכיבוש הזה. בעזרת השם, הממשלה הבאה, ואני בכללה, תתחיל בתיקון המצב ובהשבת מערכת החינוך של המדינה היהודית להיות מה שיועדה לו, כפי שהיטיב לתאר זאת, למשל, בן ציון דינור, שר החינוך המנוח מטעם מפא"י, במטרות החינוך שניסח, שבהן נאמר בין השאר, ואני מצטט: "לטפח בילדים את ההכרה כי היסודות הנעלים של תורת ישראל, חזונם של נביאי ישראל, שקידת היהודים על לימוד התורה, הם שהביאוהו למולדתנו להקים בה מחדש את מדינת ישראל, להקנות לתלמידים את ידיעת העבר הגדול של עם ישראל". "לטפח בלב התלמידים אהבה לנכסי הרוח הנעלים של עמנו ולעורר בהם את הרצון לפעול על פיהם, לנטוע בליבם רגשי הערצה לדמויות גדולי ישראל, קדושיו וגיבוריו". עד כאן, סוף ציטוט. הגיע זמן התיקון. תודה רבה.

היו"ר מיקי לוי:

תודה רבה. תסכם את היום הזה חברת הכנסת השרה לשוויון חברתי מירב כהן, בבקשה.

השרה לשוויון חברתי מירב כהן:

כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני עומדת כאן היום לא רק כשרה לשוויון חברתי וכחברת כנסת אלא כביתם של סעדיה וסולנג' כהן, שעלו ממרוקו בצעירותם, עבדו כנהג משאית וכגננת, ובנו בארץ ישראל, שהם כל כך אוהבים, בית ומשפחה. הסיפור של הוריי הוא חלק מסיפורו של דור שלם ולמעשה של תרבויות שלמות שהביאו איתם יהודי ארצות האסלאם, שלא סופר כראוי בישראל. בספרי הלימוד שלנו ושל הילדים שלנו, הסיפור של היציאה והגירוש נעדר במשך שנים מההיסטוריה ומהתודעה של מדינת ישראל. לא למדנו על התריתל, סדרת הפרעות בעיר פס – שם אימא שלי נולדה – שבמרוקו בשנת 1912, שבהן נהרגו 51 יהודים, 12,000 תושבים נאלצו להימלט. לא למדנו על הפרהוד בעיראק, פרעות שהתרחשו בעיקר בבגדד בערב שבועות 1941, שבהם נרצחו כ-180 יהודים. לא למדנו למה מהקהילה היהודית המפותחת והגדולה מאוד במדינות האלה נותרו רק אנשים בודדים. צריך לתקן את העוול ההיסטורי הזה. צריך להכיר בכך שהעולים של שנות החמישים והשישים, שהקימו עיירות פיתוח ומושבים, היו חלוצים מגשימים באותה רמה של מסירות נפש ובאותה מעלה של חשיבות לאומית כמו אלה של חלוצי ההתיישבות העובדת ושל העליות הקודמות. לא פחות מזה. צריך להבין שההורים שלנו הם גיבורים ולהרים את ראשנו בגאווה, גם אם ההורים שלנו לא צעדו בשביל הזהב הישראלי של ההשכלה גבוהה והעבודה במקצועות נחשבים, מה שנקרא, פרופסור, שופט, רופא או עורך דין. ההורים שלנו הקריבו את עצמם כדי שלנו, דור ההמשך, יהיה עתיד טוב כאן במדינת ישראל. צריך להכיר את הסיפור של קרוב למיליון יהודים, שעזבו את מדינות ערב עם קום המדינה או גורשו מהן. אבל זה לא הכול. בארצות הללו לא היו רק פרעות אלא גם הרבה יצירה ותרבות. צריך להכיר את הפיוט, את הספרות, את המוזיקה. צריך להכיר בתרומה של אותם יהודים לא רק לעם היהודי ולמפעל הציוני אלא גם לעמים שבהם הם חיו. במהלך מאות שנים, וביתר שאת בדורות האחרונים, היהודים היו מעורבים בחיי החברה והתרבות של מדינות האסלאם. יהודי עיראק ומצרים מילאו תפקיד חשוב בתנועת הנהדה, תנועת הנאורות הערבית, שהחלה במאה ה-19. אסתר מויאל, יהודייה לבנונית ומנהלת בית ספר לבנות, הייתה מהראשונות שכתבה על זכויות הנשים בערבית. הלן קזס בן עטר – שימו לב, יש לה שני שמות; זה לא היה נהוג בזמנו – היא ממרוקו, ולאחריה ג'יזל חלימי בתוניסיה, היו הנשים הראשונות בעולם הערבי שעבדו כעורכות דין, והגנו על החלשים ביותר בחברה שבה הן חיו. המוזיקה במרוקו ובאלג'יריה הייתה נראית אחרת לולא הזמרים והזמרות היהודים הרבים שתרמו להתפתחותה בראשית המאה ה-20. במרוקו, אגב, החוקה החדשה משנת 2011, חוקה ממש חדשה, נפתחת באמירה כי הרכיב העברי הוא אחד מרכיביה של הממלכה המרוקנית. את זה קבעו במרוקו. אז הגיע הזמן שגם אנחנו נכיר בתרומתם האדירה כאן במדינת ישראל. וצריך להבין שהכול חלק מהסיפור היהודי והישראלי. האשכנזים והמזרחים. הפרעות, והפיוטים. את ההשתקה הזאת דייק המשורר אלי אליהו בשירו "מתחת לפני האדמה": "ומה לעשות שאצלי/ הניתוח הצליח ובגדד/ מתה. ולא נותרה/ אלא המוזיקה שהיה אבי/ שומע בתחנות הבושה,/ כשהמתין בחניון התת-קרקעי,/ לקחת אותי אל צבא העם/ בדרכו לעבודה.// ולא אשכח לעולם/ את עצב ידו המגששת/ אחר העברית, להחליף מהר,/ לפני שיוצאים ועולים/ מעל פני האדמה". הגיע הזמן להעלות את הכול מעל פני האדמה. המשוררת ויקי שירן, בשירה "זיכרון מצחיק", נגעה בנקודה קשה: בבושה שלה באביה. אקרא רק חלק מהשיר: "אני לא אשמה שלעגתי לו יחד עם חברותיי / מכיתה וי"ו שלישית, שמתי אצבע על הרקה סובבתי וצחקתי טרללה, איזה טרללה. // אצלן בבית היה כזה כיף, שתו תה עם המון סוכר ולא קפה מר, דיברו יידיש, שמעו קול ישראל בעברית / הלכו במכנסי חאקי קצרים וחלצה בחוץ / ולא במכנסי קלוש ארוכים וחולצה בפנים. // הייתי ממש בת בית אצל חברותיי ואבי לא הבין / למה שמחתי כשלפתע שערו הלבין והתעניינתי / אצל המורה כמה זמן אחרי זה זקנים מתים". גם אני, כבת להורים מרוקאים, עברתי דרך הבושה. אני לא חושבת שיש ילדה מרוקאית שלא. אני זוכרת רגע בצבא שבו הזמינו את ההורים של כל החיילים לביקור. אחרי מיונים קשים התקבלתי לגל"צ, יחידה נחשבת, יוקרתית – וכן, באותם ימים, גם אשכנזית. זו הייתה גאווה אדירה לכל המשפחה, אבל כשהוריי הגיעו לבקר הם לא אמרו מילה. ראיתי איך אימא שלי, אישה חזקה ומלאת ביטחון, לא מעיזה לפתוח את הפה. אפילו כשפנו אליה בשאלה, היא לא אמרה מילה. ואז הבנתי כמה רחוק היא הגיעה, וכמה רחוק אני הגעתי בזכותה, ולאט-לאט הבושה שלי התחילה לשנות צורה ולהפוך לגאווה אדירה. אני שמחה על רוחות השינוי של השנים האחרונות. על השינויים בתוכנית הלימודים, על ההכרה בחלוצים "החדשים", על התחייה של הפיוט בשירים שהגיעו אפילו לפלייליסטים בגלגל"צ; אבל הדרך עוד ארוכה, עד שנכיר את ההיסטוריה שלנו כעם, עד שנתחבר לשורשים שלנו, עד שנצמצם את הפערים החברתיים שעוד קיימים, ועד שנשכיל לחבר בין חלקי עמנו, לא ממקום של פילוג ושל ריב, אלא ממקום של אהבה, שותפות גורל ואחווה. תודה רבה.

היו"ר מיקי לוי:

תודה רבה לשרה לשוויון חברתי מירב כהן, תודה רבה לכל חברי הכנסת שתרמו ליום הזה. תודה רבה לחבר הכנסת דלאל.

היו"ר מיקי לוי:

אנחנו עוברים לנושא הבא. נאום בכורה של חבר הכנסת משה סולומון. יברך אותו חבר הכנסת ביטון. בבקשה.

משה סולומון (הציונות הדתית):

כבוד יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת מיקי לוי, כבוד השרה לשוויון חברתי, חברת הכנסת מירב כהן, חבריי חברי וחברות הכנסת, מכובדיי כולם. אני, משה מוסיה סולומון, בנם של זללאו שמעון סולומון, זיכרונו לברכה, ואסגדש ירדאי, תיבדל לחיים ארוכים, עומד כאן בפניכם, בבית המכובד הזה, מלא בהתרגשות. לנגד עיניי חולפות תמונות וזיכרונות של חיים שלמים, לא רק שלי, אלא של דורות ארוכים של בני קהילתי ובני משפחתי שחלמו להגיע לארץ ישראל ולירושלים. אני ניצב כאן היום, גאה להגשים את חלומם, אך מתוך ידיעה ברורה שהמסע עדיין לא תם ומבחינות רבות, אך זה עתה התחיל. אינני יודע בוודאות את תאריך הלידה שלי, ואף בברית המילה לא נתנו לי שם. שמו של האדם טומן בחובו את סוד חייו, את מהותו – הסביר לי לימים אבי – וכי אפשר להביט בתינוק שאך נולד ולדעת את סודו? ימים רבים התבונן בי אבי, עקב אחר תכונותיי ומאוויי, עד שערב אחד קרא: מוסיה. שמך ייקרא מוסיה. הילד, שהיה רועה צאן בשירֶה שבמחוז תיגראי באתיופיה, עומד כאן היום בכנסת ישראל, אחד מ-120 אנשי כנסת הגדולה של ימינו. הילד שעבר מסע של למעלה מחודש מאתיופיה לסודאן, שהמתין שלוש שנים כפליט עד להגעה המיוחלת לארץ, הילד הזה הוא היום חבר כנסת מן המניין במדינת ישראל, מדינת העם היהודי. אני זוכר כיצד במסע במדבריות סודאן, לאחר ימים ללא גשם, וכשאנו על סף עילפון ממחסור במים, הגענו בהשגחה אלוקית לנהר תכזה. את הצימאון הרב הנפגש בנהר מים חיים, את מאות האנשים הגומעים כל טיפה, ברצון עז ללגום עוד ועוד. צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים. אני עומד בכנסת ישראל, ובעל הזכות לעצב את חוקי המדינה, את אורח החיים של הציבור בישראל, את החיים עצמם. אני מלא צימאון, רעיונות, שאיפות, חוויות – כולם רצים בראשי בפעולה הפרלמנטרית בבית הזה. אני מאחל לעצמי ולכם עשייה ברוכה. ידוע כי כנסת ישראל מוכרת בשנים האחרונות כזירת קרב: אנשים תוקפים זה את זה – ראינו אפילו כאן עכשיו – מאשימים זה את זה, צועקים ומתלהמים. אני אומנם חדש בבניין, אך אני מקווה שאצליח לצעוד בדרך אחרת, דרכם של בית הלל; ככתוב במסכת עירובין דף י"ג עמוד ב: "יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". בית הלל זכו שתהיה הלכה כמותם, זכו לפופולריות וזכו אף במנדטים, אך לא בגלל שהתפשרו על דעותיהם או נסוגו מעמדותיהם, אלא כי הקשיבו, למדו, ובעיקר כיבדו את מי שחלק עליהם בעודם אוחזים במלוא העוז באמונתם ובדרכם. אני מייצג ציבור, מייצג דרך ואמונה – אמונה בקדוש ברוך הוא, אמונה בעם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. אבל אני קשוב, כמו שאמר שלמה המלך בקהלת: "טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם. כי אם יפלו החד יקים את חברו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו". חונכתי על ידי הוריי לא להתפעל מקשיים וממכשולים ותמיד להסתכל אל היעד ואל התכלית. כמדריך, כמפקד, כמנהל וכיזם חברתי השתדלתי ליישם את החינוך שקיבלתי ותמיד למצוא פתרונות חיוביים ויצירתיים לבעיות ואתגרים, גם כאלה שנראים קשים מנשוא. מתוך מצוקות חיים אמיתיות הצמחנו את כפר ביתא ישראל בעירי, קריית גת – מרכז חקלאי תרבותי שמושך אליו עשרות אלפי מבקרים בכל שנה; את רשת הקהילות המשימתיות של הנני, שהפכה את בני הקהילה האתיופית לשגרירים של עוצמה ועשייה – גאים בתרבותם ובמורשתם. יחד ארגונים רבים של יוצאי אתיופיה טבעו את החזון של הקהילה, וזו לשון החזון: אנחנו וילדינו מהווים חלק טבעי מהחברה הישראלית, פועלים בה מתוך חוזק, עוצמה וגאווה במורשתנו הייחודית, ונהנים מהשכלה ומעצמאות כלכלית וחברתית. אנחנו שותפים משפיעים מתוך עמדות מפתח ומוקדי קבלת החלטות בהובלה ובבנייה של החברה בישראל כחברה נטולת גזענות שמכבדת את זכויותיו של כל אדם ואזרח ומאפשרת שוויון הזדמנויות לכול. אין זה מסע לקידום קהילה מסוימת, זהו מסע לקידום החברה הישראלית בכללותה, שתצא נשכרת מהגשמת החזון. אני אומר מעל במה זו, אדוני היושב-ראש: על אף המהמורות והקשיים אנו נשלים גם את המסע הזה יחד איתכם, חבריי, חברי הכנסת העשרים-וחמש. מועצת הקהילות המשימתיות מאחדת את כלל האוכלוסיות בארץ, וחרתה על דגלה את חיזוק המרקם החברתי במדינת ישראל, וזאת באמצעות הקמה, הפעלה ופיתוח של תנועות, ארגונים ורשתות של קהילות וקבוצות משימתיות בכל רחבי הארץ, וזה בדגש על הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל. אני בן גאה של הפריפריה בישראל. כמי שהצליח לעשות את הדרך מהשכונה באשקלון דרך שירות צבאי משמעותי, הכשרה תורנית ואקדמית, תפקידים ניהוליים בארגוני החברה האזרחית ועד ללב העשייה הציבורית; אני מאמין בכל ליבי שהפריפריה ותושביה הם העתיד של מדינתנו. וכמו העתיד גם הפריפריה מלאה אתגרים והזדמנויות. אנו חייבים ללמוד מטעויות העבר ולפעול למען מדינת ישראל מתוך חזון ואמונה, באחדות ובהקשבה זה לזה. אני כאן יחד עם חבריי לא מתכוון לחבר את הפריפריה למרכז, אלא להפוך את הפריפריה למרכז. אנשי הפריפריה הם החומר האנושי הטוב ביותר במדינת ישראל. ולסיום אני רוצה להודות בראש ובראשונה לנאוות ביתי, רמה, שכל ששלי – שלה הוא. "אשת חיל מי ימצא ורחק מפנינים מכרה. קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה. רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה". היא פה למעלה, נכון?

היו"ר מיקי לוי:

לא, לא, לא, חברים, תנו לנו לסיים. תודה.

משה סולומון (הציונות הדתית):

ולילדיי המקסימים: מבשרת, עמיצור, גאל-חן, דביר, טוהר והלל, שמעניקים לי חיים משמעותיים ומקבלים בהבנה את העשייה הציבורית ואת המחיר שהיא גובה מהם. לאימי, אסגדש, המכונה יאיי יאיי, שסחבה והביאה אותי עד הלום; לאחיי ואחיותיי היקרים, שהם גב ומשענת לעשייתי רבת השנים; לחמי היקר, שגם הוא כאן – תודה על העצה, על הדחיפה ועל האנרגיות; למשפחה הרחבה לבית סולומון ולבית הררי, שברוך השם, רבים הם; לחברים, אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאוד. המסע לכאן הוא גם שלכם ובזכותכם. ולבסוף, תודה לבורא עולם, שהעניק לי את ההזדמנות להיות שליח ציבור בכנסת העשרים-וחמש של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. "ה' עֹז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". תודה רבה.

היו"ר מיקי לוי:

אמן. אמן. בהצלחה. תודה רבה. חבר הכנסת ביטון, בבקשה.

מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי):

כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, משפחת סולומון הרחבה, נדמה שאחרי נאום כזה אנחנו צריכים לעצור רגע, לשהות בדבר, לקבל השראה וכוחות ותקווה לעתיד. ובכל זאת פטור בלא כלום אי-אפשר, וזכיתי להכיר את חבר הכנסת משה סולומון מעל 20 שנה, היכרות של צעיר שאחרי המסע המדהים שהוא תיאר מאתיופיה, עושה מסע עצום בחברה הישראלית, מסע שמצדיק את הגעתו לכאן בזמן ובמקום הנכון. ראשית, משפחת סולומון – אביו, עליו השלום, זללאו שמעון סולומון, זיכרונו לברכה, ואימו אסגדש ירדאי, שתיבדל לחיים ארוכים, וחמיו רוני הררי, שהיה לו לבית ולמשפחה עם רעייתו, זיכרונה לברכה; וילדיו: מבשרת, עמיצור, גאל-חן, דביר, טוהר והלל. << אחרי_כן >> זהו כבוד גדול בעבורי לברך היום את חברי ואת שכני לנגב, איש החינוך, המג"ד, הלוחם, מנהיג הקהילה, היזם החברתי, חבר הכנסת משה סולומון. כבוד גדול משום שמשה נמצא כאן בזכות זה שהוא קם, כמה פעמים, קם ואמר: הינני. כפי שאמר הנביא ישעיה: "ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני". כבוד הרב, אני משתמש במילה "הינני" במובן התנ"כי של לקיחת אחריות, של לקום ולעשות. "הינני" של הנביא ישעיהו, של יוסף. "הינני" כסמל לשליחות ולאחריות ציבורית במלוא מובן המילה. משה ייסד את עמותת "הינני", שמקימה ומלווה קהילות משימתיות של יוצאי אתיופיה בדרום הארץ. העמותה המופלאה הזאת גם מפעילה מיזם שמשלב בין חקלאות, הזכות של העולים להיות בחקלאות, לשמר את מורשת אבותיהם, חינוך ושימור מורשת יהדות אתיופיה. אל יקל הדבר בעיניכם כשבא צעיר אתיופי ואומר: אני לא עוסק בלימוד תואר ראשון בחינוך ויהדות, אני לא עוסק בלהיות קצין בצנחנים, אני לא עוסק כדי להתמקם בחברה הישראלית ולהיות ציוני ישראלי. אני עוסק בלהיות יהודי, אתיופי, ציוני, ישראלי, דתי, גאה. אני חוזר הביתה לקהילות שלי וקורא לכל בני הקהילה האתיופית לקחת מנהיגות ולחזור הביתה לקהילות – במקום שקשה, במקום שהעלייה לא הושלמה. זה המעשה הגדול, שבו תרמת לחברה הישראלית. בני הקהילה, העוצמה הפנימית, חוזרים הביתה ולוקחים אחריות. על זה זכה משה סולומון בפרס זוסמן על מצוינות בשירותים חברתיים, ובהוקרה רבה על חדשנות ויזמות חברתית. בדיוק לפני שבוע חגגנו את חג הסיגד, חג שכל אזרח במדינת ישראל, ובראשם העולים מאתיופיה, חוגגים כמורשת ציונית מלאה. בנאומי פה לפני שבוע אמרתי שאנחנו גאים בעלייה ואנחנו טובים במבצעי העלייה. עשינו את מבצע משה, ואת מבצע שלמה – ניסים גלויים. אתה בכלל עלית עוד לפני העליות האלה. צעדת באזור 1980, והגעת לארץ ישראל ב-1983 עם קבוצת נערים מדהימים: שמואל ילמה ואחרים. היום עושים את ירוסלם בכנס בתל אביב. אתם, אתם הנוער הזה, הטבעתם חותם אפילו בפס הקול של חיי המדינה הזו. אמרתי שלא השלמנו את המשימה. עשינו עלייה, לא תמיד עשינו קליטה. מי שעושה קליטה זו המדינה – אבל זה אתה, כי אתה חזרת הביתה, לקהילה שלך. אתה עושה קליטה. אני רוצה לספר לכם על האופי המיוחד של משה סולומון – דרך סיפור שלא בטוח שהוא יודע שאני יודע. בגיל שש הוא צועד במסע, ויש חמור שנושא בנטל וסוחב ציוד. אבל החמור קצת לא מרגיש טוב. הם אומרים, החבר'ה: בואו נשאיר את החמור ונתקדם. משה בגיל שש עושה מחאה. הוא אומר: לא. אנחנו צריכים להישאר כמה ימים עם החמור עד שהוא ירגיש טוב, ונמשיך איתו את המסע. זה סיפור אמיתי. מה מבטא הסיפור הזה? את המחויבות, את הכרת הטוב, את המחויבות לסביבה, לקיימות – דברים שעשית אחר כך בחברה להגנת הטבע; הדאגה לזולת ולחי. הוא מגן בגופו ובהווייתו על אלה שעתידים לקרוס תחת הנטל, תחת המעמסות החברתיות, שהמדינה לא השכילה ולא השלימה עד הסוף. למשה יש נשמה ענקית. מתפרצת ממנו אהבת הארץ. אין לו הרבה תחביבים. אין לו בכלל זמן להסתלבט. מה הוא עושה ביום שבת? ביום שישי הוא מעביר שיעור – אני לא בטוח שאני מסכים עם זה, כי אני רוצה שתהיה קצת עם המשפחה – ביום שבת עוד שלושה שיעורים. זה בהתנדבות, חוץ מהעזרה הפרטנית, חוץ מכל המשימות שהוא לוקח על עצמו. הוא מחויב כל-כולו. אבל אוהב גם לטייל בשבילי הארץ, ואם יש לו זמן לעשות ספורט, ואוהב לעשות חברותא ולקבוע עיתים לתורה. יש לו חברותות קבועות. משה הוא סגן אלוף במילואים. צנחן. אני רב-סרן בגולני – זו נקודת המחלוקת היחידה בינינו. בכל השאר אנחנו יכולים לעבוד ביחד. רק על הדברים האלה, שזכית להיות רב מוסמך ומג"ד, ותואר ראשון ושני בחינוך וביהדות, עם כל אלה יכולת לעשות לביתך. אבל בדבר הזה, במה שאתה עושה פה היום, אתה לא רק מנהיג של הקהילה האתיופית. שאף אחד לא יחשוב לצמצם אותך לכך שאתה עשית מעשה גדול למען הקהילה האתיופית. אתה היית מנהיג בבני עקיבא; אתה היית מנהיג בהקמת צעירים לשלטון המקומי; אתה תרמת לחברה הישראלית. כל מדינת ישראל מתברכת בך. אתה מנהיג ישראלי לאומי. מעבר לאותנטיות של החובה שלך והחזרה שלך לקהילה, מה שאתה תתרום בכנסת ישראל זה לכל אדם ולכל אזרח במדינה הזאת. רק לשמוע את הנאום שלך, של בית הלל, של קבלת האחר, של שפה מכבדת, של מתינות – מה אתה מביא לכנסת הזאת. אני ואתה גדלנו בבני עקיבא. הקמנו את מועצת הנגב. זכיתי להקים ואתה היית בין מייסדיה. עשינו את תוכנית מנדל. הייתי בחברה להגנת הטבע כמוך, שבע שנים. ביחס לעתיד אני הלכתי למרכז ואתה הלכת ימינה, אבל אנחנו שנינו הולכים קדימה למען המדינה הזאת. קדימה לתיקון החברה וקליטה ראויה של העולים לארץ. קדימה לעלייה נוספת וצמצום פערים. קדימה לביצור ביטחונה של ישראל. קדימה לחיזוק צה"ל. אתה תשמור על צה"ל ומפקדיו. אתה לעולם לא תדבר סרה בצה"ל ובמפקדיו, כי אתה אחד מהם. אתה פיקדת על אלפי חיילים במילואים. מג"ד מילואים. אין הקרבה גדולה יותר – משפחתית ותעסוקתית – מלהיות מג"ד במילואים. וזה מה שעשית עשרות שנים. ועוד אחד, קדימה, קדימה לנוער שלנו בכלל, ולנוער האתיופי. לתת לו שוויון הזדמנויות. אמרתי לך בשיחה בארבע עיניים: אנחנו צריכים ש-90% מהם ילכו למכינה קדם-צבאית, כדי שהשירות שלהם יהיה טוב, כדי שתהיה תעסוקה. יש לנו כל כך הרבה עבודה לתת את שוויון ההזדמנויות הזה, ונעשה את זה ביחד. אבא זללאו, עליו השלום, בשמיים, ואימא אסגדש ירדאי, תיבדל לחיים ארוכים, היו גאים בבנכם, בפועלכם. במסעכם קיימתם את חזון הנביאים במלואו. כבודה של כנסת ישראל הורם היום, כשנתקיימה בנו גאולת ישראל כשמם של ילדיך: גאל ומבשרת. "על הר גבה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלם הרימי אל תיראי אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם". כשם שהפיוט המרוקאי אומר: "אל עליון שוכן מֵעוֹנִים, אשיר שירה חדשה, גאל את זרע איתנים, עדתו הקדושה". ברוך הבא לכנסת ישראל, חבר הכנסת משה סולומון.

היו"ר מיקי לוי:

תודה רבה לחבר הכנסת ביטון. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני י"א בכסלו התשפ"ג, 5 בדצמבר 2022, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה