ישיבת מליאה בתאריך 27/01/2026 בשעה 16:00

יעקב מרגי (ש"ס):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, קודם כול, אני מצטרף לברכות לאורחינו שביציע – אני מזהה את צוערי קורס קצינים; גם האורחים מצד ימין. ברוכים הבאים למשכן הכנסת. אבל לפני שאני אומר, אני רוצה להוסיף עוד ברכה לחבר הכנסת צביקה פוגל, שארגן היום באודיטוריום יום ממש עשיר למשרתים החרדים ביחידות המבצעיות. אני חושב שזה היה יום גדוש. לא זכיתי להשתתף איתם, אבל אני רוצה להודות לו על היוזמה המאוד-חשובה הזו, שאליה נחשפו וייחשפו כל חברי הבית הזה. כפי שאתה יודע, בזמן שנשאר לי, אני משתדל לדבר שיח מכיל, שיח מאחד. אתמול ראיתי סרטון קצר בערוץ הכנסת של מי שהייתה אצלי דמות – בתור ילד צפיתי בה כ"גברת חדשות". אני רציתי, במעמד הזה, להתנצל בפניה שהצלחנו. אני רוצה להתנצל בפני דליה מזור, כן, שאני, יעקב מרגי מהפריפריה, יליד מרוקו, קצת הצלחתי, למרות תפיסות העולם החשוכות האלה. ואני שמח שיש מישהי שמודה, שלא במשים לב, שציבור שלם מצד ימין של המפה הפוליטית היה מודר בתקשורת, וזה מטריד אותה. אז אם היא רוצה לדעת על עוד נושאים מטרידים, שתבוא אליי קצת למשרד הרווחה, אני אספר לה עליהם.

היו"ר אמיר אוחנה:

אני בטוח שזה יהיה מעניין. תודה לך, חבר הכנסת מרגי. וכעת חבר הכנסת סימון דוידסון. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.

נאור שירי (יש עתיד):

לא הבנתי. מרגי, חזרת למשרד הרווחה?

קריאות:

- - - מברוכ.

היו"ר אמיר אוחנה:

בבקשה.

סימון דוידסון (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אני שמח שגם שר התרבות והספורט, וגם שר הרווחה לשעבר, כי אתם תתחברו למה שאני אומר. היום, לוועדת החינוך, בבוקר, נכנסה חבורה של הלומי קרב. הם באמת זעקו את זעקתם, ובסוף הסתכלו עליי ואמרו לי: אנחנו גם צריכים ורוצים ספורט. ואני – באותו רגע הם התחברו לכל הפילוסופיה שלי, ואתה מכיר אותה. ואז חיברתי אותם לגוף מדהים, וחשוב לי שכל אחד במדינת ישראל ידע על העמותה המדהימה הזאת, כולל מיקי זוהר. בחור בשם אפיק ניסים, שהיה שחקן נבחרת ישראל בכדורסל, הקים אחרי 7 באוקטובר עמותה מיוחדת שפועלת דרך הספורט בהלומי הקרב. העמותה נקראת "מסירה מנצחת". זה התחיל בנושא הכדורסל, והיום זה בכל הארץ. יש כבר ליגה. זה התחיל גם בכדורגל. הם מתאמנים פעמיים בשבוע, נפגשים, מתחברים דרך הספורט. ומהמקום הזה אני רוצה להגיד, קודם כול, לשר התרבות והספורט: העמותה הזאת ועוד הרבה עמותות אחרות עושות הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים כמדינה. צריכים לעזור להם, גם תקציבית, בתוכניות – וגם ברווחה אפשר לעשות את זה, מרגי. אתה יודע את זה – בתוכניות, מיזמים משותפים. אז תודה אדירה לאפיק ניסים על המיזם האדיר הזה. שרק ימשיך. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לחבר הכנסת דוידסון. כעת חבר הכנסת אחמד טיבי. נציין שבין האורחים שלנו ביציע יש גם את הצוערים מבה"ד 1 וגם את תלמידות ותלמידי בית הספר גוונים מעין שמר. ברוכות וברוכים הבאים לכנסת. בבקשה, חבר הכנסת טיבי.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

כבוד היושב-ראש, אני רוצה לדבר על אלימות שוטרים. שלושה עיתונאים ערבים – תאמר אל-כילאני, סמיר עבד אלהאדי ודיאא חאג' יחיא – ביקרו במסגד אל אקצא, נכנסו לרחבת המסגד, ואז, כאשר תאמר צילם – תאמר הוא עיתונאי ממכאן, תאגיד השידור הציבורי – התנפלו עליו שוטרים, וניבולי הפה וגם התקיפה הפיזית של כמה שוטרים מביישים כל גוף. הם צריכים לבייש את המשטרה. למה לתקוף עיתונאי בגלל שהוא צילם בפלאפון? ואני אגיד לכם מתי התחילו לתקוף אותו – שאל אותו: מה השם שלך? אמר לו. אמר לו: מאיפה אתה? אמר לו: מאום אל-פחם. רק אמר "אום אל-פחם", ופרצה האלימות הנוראית הזאת של השוטרים וניבולי פה נגד אום אל-פחם ונגד שלושת העיתונאים. תאמר אל-מסרי מטייבה – לא הייתה לו תעודת זהות. הוא היה ליד הבית שלו. בטייבה, ליד הבית. מהבית יצא למכולת בלי תעודת זהות. נדמה לי שזה קורה להרבה יהודים. לפעמים יוצאים בלי תעודת זהות. אבל מה שקרה לתאמר לא קרה לו. הם ריסקו אותו. הפנים שלו נפוחות, מרוסקות. כיסחו לו את הצורה. ובעיקר סגרו פעמיים את המצלמות כדי להרחיק את ההוכחה לאלימות. תלונה הוגשה על ידי עו"ד עבדאללה ג'אבר במח"ש. ומשפט אחרון. בהפגנה בסח'נין נגד הפשיעה ראיתי מאות אנשי משטרה ויס"מים. איפה הם כאשר יורים כל ערב בסח'נין או בכפר מנדא או בטמרה? כל המאות האלה של השוטרים – למה הם לא נמצאים שם בזמן שהפושעים יורים?

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה. וכעת חבר הכנסת עופר כסיף. אחריו – חבר הכנסת אבי מעוז.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

כבוד היושב-ראש, עוד מעט תציין הכנסת את יום הזיכרון הבין-לאומי לקורבנות השואה. כמה נורא שבחשבון רשמי של מדינת ישראל מופיע תצלום של ראש הממשלה עם נציגה של מפלגת החירות האוסטרית – מפלגה שהוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה על ידי פושע מלחמה, קצין בכיר באס-אס. ביום שחרור מחנה אושוויץ נפגש ראש הממשלה עם צאצאו האידיאולוגי של פושע בכיר באס-אס. וזה לא מקרה בודד. תחת הנחייתו של נתניהו, פועל השר שיקלי לקרב בין ממשלת ישראל לבין תנועות האופל של הימין הקיצוני ביותר באירופה, שהוקמו על ידי ניאו-נאצים לאומנים קיצוניים ואנטישמיים אחרים, לאימתן של הקהילות היהודיות ביבשת. והכול בגלל שני מכנים משותפים מפלצתיים: אסלאמופוביה ושימור הכיבוש. חרפה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה. וכעת חבר הכנסת אבי מעוז. אחריו – חבר הכנסת משה סולומון.

אבי מעוז (נעם):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. בהמשך לנאומים על מוקד השקיפות שהקמתי, הפעם – על תחקיר שהתפרסם בגיליון האחרון של מגזין 14. במשרד החינוך ישנם מיזמים משותפים. המשרד עורך הסכמים עם קרנות ועמותות חיצוניות שמפעילות תוכניות בתוך מערכת החינוך, באישור הפקידות המקצועית והייעוץ של המשרד. המיזמים פטורים ממכרז שפתוח לציבור, ללא שום שקיפות כלפי ציבור ההורים. באופן לא מפתיע, למעלה מ-80% מהמיזמים הללו מזוהים עם תפיסות פרוגרסיביות או פוסט-מודרניות, ומי שמממן רבים מהם אלו ממשלות זרות וקרנות שמאל קיצוניות – ההפך הגמור מחיבור לזהות היהודית, למסורת ולשורשים. זוהי הסללת התודעה של תלמידי ישראל במסלול מהיר לתפיסת מדינת כל אזרחיה ולניתוק מזהות יהודית, לאומית וציוניות. 180 מעלות מהערכים של רוב ההורים היהודים במדינת ישראל. אני ממליץ לכל הורה שיש לו ילדים במערכת החינוך לקרוא את התחקיר ולדווח למוקד השקיפות שלי, במספר 055-9804775, על כל מקרה של הסתרה ושל פגיעה בזהות היהודית-לאומית בבתי הספר של ילדיהם. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחבר הכנסת מעוז. וכעת חבר הכנסת משה סולומון. אחריו – חבר הכנסת סמיר בן סעיד.

משה סולומון (הציונות הדתית):

תודה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לדבר על משהו שהיה לי אתמול, משהו שמייצג אדם וצוות יקר. במהלך דיון באחת הוועדות אתמול דיבר מילואימניק שנפגע במלחמה ונפצע בהתהפכות האמר, ובנוסף גם הלום קרב מהלחימה. הוא סיפר שהוא נאבק עם משרד הביטחון להכרה. הוא נעזר בעורך דין, שלא הצליח, וביקש עוד כסף בשביל הגשת ערעור. הוא היה אבוד, שבור, לא ידע מה לעשות מכאן. הוא פשוט זעק לעזרה. לקחתי אותו הצידה ופניתי לאדם יקר, חנוך דאום. רבים מכם אולי שמעתם על פועלו והחמ"ל שלו, אבל לראות את הדבר בפעולה פשוט הדהים אותי. הוא מייד ענה, הפנה למישהי מצוות החמ"ל שמתעסקת בנושא, והיא חיברה עורך דין שמבצע בקשות פרו בונו למילואימניקים, שפנה ללוחם המילואים. פחות משעה אחר כך פגש אותי הלוחם במסדרון עם דמעות בעיניים. הוא לא האמין שיש אנשים כאלה שרק רוצים לעזור לו. אני אומנם האמנתי, אבל התרגשתי מאוד. אני רוצה להודות לחנוך, לכל צוות החמ"ל, לרעייתו אפרת דאום על העזרה, ולכל צוות המתנדבים. תודה ויישר כוח.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחבר הכנסת סולומון. וכעת חבר הכנסת סמיר בן סעיד, בבקשה.

סמיר בן סעיד (חד"ש-תע"ל):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, קודם כול, אני מברך על חזרתו של סיף אל-עאצם, שחזר אחרי חמישה ימים שנפקד, והמשפחה איבדה אותו, וכל החבר'ה שלנו התחילו לחפש איפה הוא, ואחר כך הוא חזר הביתה בשלום היום בבוקר. זה הדבר הראשון. דבר שני שאני רוצה לדבר עליו – מתי יסתיים גל האלימות והפשיעה בחברה הערבית? היום הקורבן מס' 26, ואנחנו היום בתאריך 27 בחודש. אנחנו במדינת ישראל. אני לא יודע איך קורה דבר כזה שמתחילת השנה יש 26 קורבנות. הדבר השלישי – אני מבקש מכל העם שישתתף איתנו, ערבים ויהודים, בהפגנת ענק ביום שבת בשעה 17:00 בכיכר הבימה. זה חשוב מאוד לנו, גם כדי שנגיע גם למרי אזרחי לא אלים אחר כך. אנחנו רוצים לשמור על ילדינו; אנחנו לא רוצים שאף אחד ימות בכל המדינה, ולכן אנחנו מבקשים את זה. מחכים לכם.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחבר הכנסת סמיר בן סעיד.

היו"ר אמיר אוחנה:

חברות וחברי הכנסת, אנחנו נעבור לנושא הבא שעל סדר-היום: ציון יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה ויום המאבק באנטישמיות. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת יסמין פרידמן, יושבת-ראש הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה, לפתוח את הדיון. אני גם מבקש לציין שניצולת השואה מרים גרייבר נמצאת איתנו כאן ביציע, יחד עם בני משפחתה. היא גם העידה בפני הוועדה. אני מברך אותך, ברוכה הבאה לכנסת. בבקשה.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

תודה, אדוני היושב בראש. לא רק היום מרים סיפרה את הסיפור שלה – מרים מגיעה לכל דיון. היא למעשה אורחת הכבוד שלנו בוועדה כל שבוע, והיא היחידה שאני מרשה לה תמיד להתפרץ, להגיד מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה. והיא אחת האהובות עלינו במיוחד. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כשישבתי לכתוב את הנאום הזה, השורה הראשונה שכתבתי היא: ביום השואה הבין-לאומי אנחנו עוצרים את שגרת העשייה הפרלמנטרית שלנו כאן בכנסת כדי לזכור, אבל לא פחות מכך כדי להתחייב. ואז תהיתי, האם זה באמת נכון? אני מסתכלת על הלו"ז של הכנסת ביום הזה, ועלינו כחברי כנסת, שממשיכים כמדי יום להתווכח על גיוס חרדים, על היועמ"שית, על נבחרת הדירקטורים ועוד, ואני תוהה לעצמי: האם באמת עצרנו להתרכז ביום הזה? האם יש חברי כנסת שאילולא השקופית שמוקרנת ברחבי הכנסת, שמציינת שהיום זה יום השואה הבין-לאומי, בכלל היו זוכרים את זה? האם אנחנו זוכרים מה חשוב באמת? 12,000 שורדי שואה נפטרו במהלך שנת 2025, ואני לא יכולה שלא לחשוב מה הם חשבו על היחס שלנו כלפיהם. האם הם חשו בדידות? האם ראינו אותם מספיק? מה עוד יכולנו לעשות למענם ולא עשינו? כיושבת-ראש הוועדה לטיפול בשורדי השואה אני רואה מקרוב את הקשיים היום-יומיים, הפערים בטיפול הרפואי, אתגרים כלכליים, בדידות ולעיתים מאבק מתמשך על זכויות בסיסיות. שורדות ושורדים אינם צריכים להיאבק על הזקנה שלהם – הם זכאים לה. ועל זה אנחנו כחברי כנסת, כולנו, צריכים לחשוב – לא רק היום, אלא כל יום. בישראל חיים היום 111,681 שורדי שואה, ועלינו כנבחרי ציבור לדאוג שכולם ללא יוצא מן הכלל יזכו לחיים שמגיעים להם אחרי ההקרבה הגדולה שלהם. זה לא מספיק שאנחנו עולים לכאן ונואמים נאומים יפים או מרכינים את הראש בצפירה ביום השואה; צריך פעולה אמיתית, צריך תקציבים, צריך מדיניות, ובעיקר צריך יחס אישי ואנושי. היום, ביום השואה הבין-לאומי, צריכה לצאת מכנסת ישראל התחייבות ברורה: לזכור כמצפן מוסרי, ללמד את הדורות הבאים ולפעול כדי ששורדות ושורדי השואה החיים בינינו יזכו לחיים של כבוד, ביטחון והוקרה אמיתית. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחברת הכנסת פרידמן. כעת אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת ניסים ואטורי, בבקשה. עד חמש דקות לרשותך, אדוני.

ניסים ואטורי (הליכוד):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, ניצולים, מרים - - -

היו"ר אמיר אוחנה:

וגם תלמידות ותלמידי בית הספר גוונים מעין שמר – ברוכות וברוכים הבאים לכנסת. תודה שאתם מצטרפים אלינו.

ניסים ואטורי (הליכוד):

תודה רבה. היום, ביום השואה הבין-לאומי, אני עומד כאן כדי לזכור לא רק את השואה באירופה, שהייתה עצומה כאסון נוראי לעם ישראל, וגם לאחר 7 באוקטובר שקיבלנו תזכורת – אנחנו צריכים כל יום – כל יום אנחנו זוכרים, לא צריכים את יום השואה הבין-לאומי דווקא. אני עומד כי אני רוצה לספר סיפור שואה אחר, אך הוא חלק בלתי נפרד מהשואה של העם היהודי – סיפורם של יהודי לוב וסיפורו של סבי ניסים סומני ואטורי, שאני קרוי על שמו, זיכרונו לברכה, שלא זכה לראות אותי עומד כאן על הדוכן הזה, שזו הוכחה ניצחת לניצחון שלנו, של עם ישראל כאן בארץ ישראל. בשנת תרע"א, 1911, פלשה איטליה ללוב וכבשה אותה מידי האימפריה העות'מאנית. במהלך מלחמת העולם השנייה הצטרפה איטליה לציר הרשע, וחוקי נירנברג הוחלו על יהודי לוב. גם שם נשללו זכויות, גם שם הוחרמו רכוש וחירות, וגם שם הוקמו מחנות. סבי נלקח למחנה ג'אדו – מחנה ריכוז והשמדה בלב המדבר הלובי, כ-180 ק"מ מדרום מערב לטריפולי. למחנה הובלו כ-2,600 יהודים; 562 מהם נספו ברעב, במחלות, בעינויים. זהו אינו נתון סטטיסטי – אלו בני אדם, אלו משפחות, אלו חיים שנגדעו. בחורף תש"ג, בשנת 1943, נכנסו הכוחות הבריטיים ללוב וקטעו את תכניות הגרמנים להעברת יהודי לוב למחנות ההשמדה באירופה. אך גם לאחר השחרור הביטחון לא שב: פרעות קשות גבו את חייהם של מאות יהודים, והאמון בהגנת השלטון הזר אבד. מתוך ההפקרות הזו קמה תובנה ברורה: יהודי טריפולי הקימו ארגון הגנה עצמאי, ובהמשך התעצמה העלייה לארץ ישראל, לעיתים בניגוד לעמדת השלטון הבריטי. באפריל 1949 הפליגה האונייה הראשונה מטריפולי לחיפה, בערב חג החירות; החלה יציאת יהודי לוב מן הגלות האחרונה. סבי נישא לסבתי אמיליה עוד בטריפולי. הם עלו יחד לארץ ישראל והקימו כאן משפחה לתפארת: שמונה ילדים, עשרות נכדים ונינים לרוב. זה הניצחון שלו. חברות וחברי הכנסת, כשאנו עומדים כאן היום, בכנסת ישראל, במדינה ריבונית עם צבא שמגן על אזרחיה, עם מערכת בריאות, תשתיות וכלכלה, ובירתה ירושלים, עיר הבירה לנצח, אנו נושאים באחריות כפולה: לזכור וללמד – ללמד את הצעירים שנמצאים פה ביציע; אתם דור העתיד שלנו, שתבינו שיש לנו פה מסר חד וברור, בעיקר ביום הזה: עליכם להמשיך אותנו כאן, בארץ ישראל. לזכור את כל קהילות ישראל שנרדפו ונפגעו, גם אלו שסיפורן הודר לשוליים, ולא בכוונה דווקא, וללמד את הדורות הבאים שמדינת ישראל אינה מובנת מאלה. היא תוצאה של כאב, של הקרבה ושל החלטה לאומית אחת: לעולם לא עוד. יהי זכרם ברוך של כל אלו שלא זכו להגיע ולראות הנס הזה שנקרא מדינת ישראל. אני עומד כאן כחבר בכנסת ישראל, כסגן יושב-ראש הכנסת, אדוני, ובאמת אנחנו רואים את זה וסוחבים את זה איתנו, ולפעמים יש לנו כאן ויכוחים, בבית הזה. צריך לזכור היום ובכל יום שאנחנו נלחמים על דבר אחד – על נצח ישראל. אלה שרצו לרצוח יהודים, אם זה בשואה ואם זה ב-7 באוקטובר, לא שאלו: מי כאן ימין, מי שמאל, מי מרכז או מי ממפלגה כזו או אחרת. כולנו כאן ביחד. כל כנסת ישראל – אני יכול להגיד ומרשה לעצמי להגיד גם בשם האופוזיציה – אנחנו מאוחדים. יש בינינו גם חברויות. אתם יודעים שלפעמים שואלים: איך אתם מאחור? לפעמים גם יש חברויות, יש שיתופי פעולה גם בפעולות שהכנסת עושה, אם זה בוועדות ואם זה חוקים, ואתם רואים שיתוף פעולה של קואליציה ואופוזיציה. ואני אומר לכם כאן כניסים ואטורי, וניסו להוציא ממני כל מיני דברים – אמרת כך ואמרת כך – לא, אני אומר כאן, הינה, פה, כולם שומעים אותי: אנחנו, עם ישראל, מאוחדים ביחד מול אויבנו. שאף אחד לא יחשוב שהוא יכול לחסל את מדינת ישראל בגלל ויכוח פוליטי בתוכנו. היו לנו ויכוחים קשים מאוד לפני 7 באוקטובר, שזו דוגמה – תמיד אנחנו מקבלים מהקדוש ברוך הוא סימן מסוים. מועד כזה שמגיע, אסון גדול לעם ישראל – תחשבו מה קרה בשואה: מעל שישה מיליון יהודים נספו – אנחנו מקבלים תמיד את האות, את הסימן הזה, שאנחנו צריכים להבין דבר אחד: רק ביחד ננצח. זו לא סיסמה ריקה מתוכן. זו סיסמה אמיתית, שאני מאמין בה. ואני קורא לחבריי: באמת, מעבר לוויכוח הקשה בינינו אנחנו צריכים להבין דבר אחד: רק ביחד, שנצעד ביחד. והאויבים שלנו צריכים להבין דבר אחד: כולנו אחים, כל עם ישראל אחים, ואנחנו נמשיך לנצח את האויבים שלנו רק בזכות זה שבסופו של דבר אנחנו מאוחדים. ואני אומר לכם דבר אחד: אסור לנו לחכות לאסון כדי להיות ביחד, לאהוב אחד את השני. עם ישראל מאוחד. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחבר הכנסת ואטורי. וכעת חבר הכנסת יוסף טייב. שלום לכם, שלום לתלמידות ולתלמידים, תצליחו בכל מעשה ידיכם.

יוסף טייב (ש"ס):

אדוני היושב-ראש, אדוני השר, גברת מרים, בני משפחתה היקרה, ניצולי השואה היקרים, חברי הכנסת, אורחים נכבדים, בפתח דבריי אני רוצה לשלוח מכאן תנחומים למשפחת גואילי היקרה. בחודשים האחרונים עם ישראל כולו נחשף לאצילות המיוחדת של המשפחה המיוחדת במאבק האצילי שהם ניהלו להשבת בנם, בננו, רן, השם ייקום דמו, לקבורת ישראל. רן היה הראשון לצאת ולצערנו גם האחרון לחזור. גבורתו, מסירותו, יישארו בליבנו תמיד. אנו מציינים היום את יום השואה הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה, שאותם עלינו לזכור לנצח. 27 בינואר נקבע על ידי עצרת האו"ם כיום הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה. בתאריך הזה בשנת 1945 שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ. במקום ההוא נרצחו, נשרפו, הושמדו רבים מבני העם היהודי, וזאת על עצם היותם יהודים. זהו יום שבו העולם כולו נדרש לעצור לרגע, להתבונן ולזכור את ששת מיליון היהודים שנרצחו. וכעם, ביום הזה אנו ממלאים את חובתנו בראש ובראשונה לזכור ולעולם לא לשכוח את אחינו ואחיותינו שחייהם נגדעו באחת. השואה היא אחד מפרקי ההיסטוריה הכואבים של העם היהודי. קהילות שלמות שנעלמו, משפחות שנרצחו, הורים שנשחטו לעיני ילדיהם, רכבות המוות שדהרו אל הלא-נודע במטרה אחת – להשמיד את העם היהודי מעל האדמה. כאשר אנו שומעים את הסיפורים של הניצולים מתבררים גודל האסון ועומק הזוועה. איך בפרק זמן קצר נרצחו שישה מיליון יהודים מתוך שנאה יוקדת לעם הנפלא הזה. ביום זה חובתנו אינה מסתיימת בזיכרון בלבד, אדוני היושב-ראש, עלינו לראות את ניצולי השואה החיים בתוכנו, אלה שעמדו ונלחמו בגבורה בזוועות ובמוות. אנו מחויבים לפעול למענם ולדאוג לצרכים שלהם. חובה זו היא חלק בלתי נפרד מהמדינה הזאת, מהעם הנפלא הזה, מזיכרון קדושי השואה כולם. חברים, אל לנו לשכוח את שורש הטרגדיה הנוראה שקרתה, שהיא שנאה ליהודים, לאמונתם, זהותם וזכותם לחיות. לחיות. אותה שנאה לא נעלמה, לצערנו. היא אמנם שינתה צורה אך היא עדיין כאן. האנטישמיות מרימה את ראשה במדינות רבות, בפרט במדינות אירופה, וכל זה במסווה של אנטי-ציונות כביכול לגיטימית. היא משתוללת כאש בשדה קוצים ברחובות, בקמפוסים, בפוליטיקה וברשתות החברתיות. כאדם שחי וגדל בצרפת אני זוכר את חיי הקהילה התוססים שחיינו שם. יהודים הרגישו גאים להסתובב ברחובות, להיות חלק מהחברה הצרפתית, אם זה בפוליטיקה או בחברות, חיינו בשלום עם שכנינו, כיבדנו, שמרנו על החוק, עדיין שומרים על החוק, והיינו בקשרי ידידות עם כלל אזרחי צרפת. כיום, לצערי, יהודים מפחדים להסתובב ברחובות בעקבות האנטישמיות העולה, וכאן המקום לומר את זה בלי פחד – ואנחנו לא באים לזרוע פחד אך הפחד קיים. יהודים משנים את אורח חייהם, מצניעים סממנים יהודיים, מורידים מזוזות מפתח בתיהם והם חיים בפחד תמידי. אדוני היושב-ראש, חבריי ובני משפחתי שנותרו בצרפת מספרים לי על עשרות מקרים אנטישמיים ושנאה, אלימות, השפלות, יריקות בפנים וקריאות בוז, אנטישמיות במיטבה. אל מול המראות הללו אסור לנו לעמוד מן הצד. במציאות הזו, שבה האנטישמיות מתפשטת בעוצמה רבה, אני כאן קורא לאחינו ואחיותינו שבתפוצות, מכל מדינות התפוצות: בואו הביתה, אך לא מתוך פחד, אלא מתוך גאווה יהודית. תעלו לישראל. אנחנו מחכים לכם כאן בזרועות פתוחות. זה ביתכם. על מדינת ישראל, אדוני היושב-ראש – ואני מסכם – להפוך את מנועי הדחיפה הקיימים, שהם אנטישמיות, למנועי משיכה לעלייה לישראל, על ידי הקמת תוכניות עלייה וכל עזרה נדרשת לאותן קהילות, והתאמות, בפרט לציבורים השונים שמגיעים לכאן. לעולם לא עוד – זה היום. עלינו להילחם באנטישמיות המתפשטת בכל הכלים ולהבטיח את שלומם של אחינו בתפוצות. אני קורא למנהיגים בצרפת ובאירופה ובתפוצות בכלל: אל תעמדו מן הצד. ההיסטוריה תזכור לכם זאת. יש לכם את האפשרות להיזכר כאנשים שעמדו בצד הנכון של ההיסטוריה ונלחמו בשנאה המתפשטת וקראו ליהודי העולם לחזור הביתה. בעזרת השם, כולנו יחד, בבית הזה, אופוזיציה וקואליציה, נילחם על זכותנו לחיות בארצנו בשלום ובביטחון, נזכור לעד את קורבנות השואה, השם ייקום דמם, ונפעל למען ניצולי השואה החיים בתוכנו, שקולם לא יישכח לעולם. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחבר הכנסת טייב. וכעת חבר הכנסת יבגני סובה. בבקשה.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כבוד האורחים, ניצולי שואה נכבדים, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה דווקא להתחיל מסיפור אישי, וביום כזה, כשאנחנו מציינים ומדברים, חשוב מאוד להדגיש את הסיפור האישי. בעוד יומיים סבתי זנאידה פינלט, תחגוג, בעזרת השם, את יום ההולדת ה-95 שלה, ואני מאחל לה בהזדמנות זאת אריכות ימים.

היו"ר אמיר אוחנה:

מזל טוב.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

תודה רבה. דרכה אני למעשה למדתי מגיל צעיר על המלחמה, על השואה. אח שלה, שעליו סיפרתי הרבה פעמים, קרסנוף אלכסנדר, זיכרונו לברכה, היה קצין בצבא האדום, לחם ונפצע שלוש פעמים. למעשה, הוא היה גיבור שזכה גם לעלות לארץ ישראל ב-1994. הוא נפטר ב-2009. למעשה, שני האנשים האלה, סבא וסבתא שלי, הם אלה שעבורי מסמלים את הסיפור של השואה. כשהתחילה המלחמה, זה היה ב-1939 – אנחנו כילדים סובייטים למדנו, כשהיינו קטנים, שהמלחמה התחילה ב-1941, כי מבחינתנו ב-1939 זו מלחמה לא של ברית המועצות, זה מה שהיה באירופה; אחר כך כמובן שגדלתי, ולמדתי וראיתי את כל הזוועות שהיו באירופה, ואף זכיתי גם בתור חבר כנסת לייצג את כנסת ישראל גם במצעד באושוויץ, וזה כבוד גדול, ובוודאי שאני, כחובב היסטוריה, כל הזמן משלים את הדברים ולומד. אבל אני זוכר בסיפור שהיא סיפרה לי שהתחילה המלחמה ב-1941 וגרמנים פלשו לברית המועצות. הסיפור שלה זה סיפור של בריחה. אומנם היא נולדה במוסקבה, אבל זה סיפור של בריחה, זה סיפור של הפגזות, זה סיפור של הפצצות וגם סיפור של רעב. והכי נורא והכי חשוב, אדוני היושב-ראש, זה סיפור של נתק מאימא שלה. במשך ארבע שנים היא לא ראתה את אימה ופגשה אותה רק בסוף 1944. ואז אני מדמיין ילדה בגיל עשר שנפרדת מאימא שלה ופוגשת אותה רק כעבור ארבע שנים. זה הסיפור האישי של המלחמה. והמזל שלה שהיא פגשה אותה, ומזל שאח שלה חזר מהחזית, אבל מיליונים לא חזרו מהחזית. סבא שלי, אח של סבתא שלי, היה אחד מתוך מיליון וחצי חיילים יהודים שלחמו נגד הצורר הנאצי בצבאות הברית. אני גם שמח, דרך אגב – עדכנו אותי שאתה בקרוב תבקר במוזיאון הלוחם היהודי בלטרון. אני מאוד מעריך את זה שאתה תגיע, כי זה מאוד חשוב, כי ביום כזה, יום השואה, אנחנו חייבים לזכור גם את האנשים שנספו וכמובן את הזיכרון, אבל בוודאי לדבר גם על הגבורה היהודית, כי יהודים היו גיבורים במלחמה הזאת. יהודים נלחמו נגד הנאצים בצבא הבריטי. היו 500,000 בצבא האדום, 500,000 בצבא האמריקאי, ו-60,000 מתושבי היישוב היהודי התנדבו להילחם נגד הנאצים. ההיסטוריה רק יכולה לדמיין מה היה קורה אם הצבא של הגרמני רומל היה מתקדם לתל אביב והיה כובש את ארץ ישראל עוד לפני הקמת המדינה. אז אי-אפשר לדעת מה היה קורה, אבל האנשים האלה שחיו כאן, ביישוב הזה, והתנדבו לצבא, הם גם נלחמו נגד הנאצים, נלחמו עם הצבא הבריטי במצרים. אני רוצה לספר, ובזה אני אסיים, סיפור קצר שהרבה אנשים שוכחים. 27 בינואר זה למעשה היום של שחרור מחנה אושוויץ, וככה נקבע היום הבין-לאומי. הרי היו מחנות ריכוז ששוחררו לפני כן, היו מחנות ריכוז ששוחררו אחרי כן, אבל הוחלט ב-2005 שזה בעצם היום הזה שבו הצבא האדום הגיע למחנה אושוויץ-בירקנאו, שחרר את המחנה, ונקבע שזה בעצם היום הבין-לאומי לזיכרון השואה. אבל הרבה אנשים שוכחים שהכוח שפרץ למחנה אושוויץ-בירקנאו, זה כוח שמי שפיקד עליו היה קצין יהודי בשם אנטולי שפירו. אנטולי שפירו היה קצין יהודי בצבא הרוסי, בצבא האדום, שדיבר ביידיש עם האנשים שהוא שחרר. הוא היה מפקד, הוא היה רב-סרן, מפקד גדוד. ו-500 אנשים פשוט פרצו החוצה כשהכוח שלו הגיע למחנה אושוויץ. הוא סיפר את זה במשך שנים. אחר כך הוא עזב את ברית המועצות, ב-1991, כשהמסך הברזל נפל, וחי בניו יורק. הוא לא הגיע לישראל, הוא הגיע לאמריקה, ושם הוא סיפר את סיפור חייו עד מותו, עד 2005 למעשה. אבל זה כל כך סמלי שכוח יהודי, בפיקודו של רב-סרן יהודי בצבא האדום, משחרר את המחנה הכי נורא שהיה על אדמת אירופה. זה מעיד על הגבורה היהודית. כפי שהיום חיילי צה"ל מציגים את הגבורה ונלחמים עד החטוף האחרון – וזו הזדמנות כמובן גם להביע תנחומים בפני משפחת גואילי – עד החטוף האחרון. הם הנכדים של אותם גיבורים שלחמו, הם הנכדים של אותם ניצולים. גם היום אירחנו קבוצה גדולה של ניצולים. וזה הקשר: אנחנו, כחברי כנסת מכל המדינות, חלקנו עלינו – ובזה אני מסיים – עלינו ממדינות רבות. זה הכוח שלנו, לספר לילדים וגם אחר כך לנכדים, כשיעברו שנים, ומיליון וחצי היהודים, שבתוכם גם סבא שלי וגם אנטולי שפירו – ידברו עליהם כעל גדולי האומה היהודית, כמו שמדברים על דוד המלך, שאול המלך, יהושע בן-נון, כל הלוחמים הגדולים שהיו בהיסטוריה של העם היהודי. כך ידברו גם על מיליון וחצי חיילים יהודים שלחמו נגד הנאצים. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לחבר הכנסת סובה. חבר הכנסת יצחק פינדרוס – לא נמצא איתנו, נכון? על כן, אני אאפשר, לפנים משורת הדין, לחבר הכנסת מיקי לוי לעלות ולדבר, בהכירי את הקשר המיוחד של חבר הכנסת לוי למאבק באנטישמיות ולהנצחת קורבנות השואה, למרות שכבר דיברה דוברת מסיעתך, אבל ביקשת, אז אני אאפשר.

מיקי לוי (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני, אני באמת מודה לך על האישור המיוחד. גבירותיי, ניצולי השואה, ברוכים הבאים. אני מבקש לחזור על נאום שנשאתי בבונדסטאג הגרמני לפני כשלוש שנים, בתפקידי הקודם כיושב-ראש הכנסת. אני מאוד מודה לך שאפשרת לי להגיד את זה.

היו"ר אמיר אוחנה:

אם אינני טועה, זה אולי ארבע שנים?

מיקי לוי (יש עתיד):

ארבע שנים. נכון, צודק. מה לעשות?

מאיר כהן (יש עתיד):

לקחת לו שנה.

מיקי לוי (יש עתיד):

מה ששלו, שלו. אני מתנצל. פעם ראשונה שיושב-ראש הכנסת נמצא בבונדסטאג הגרמני, כשהנשר הגדול נמצא מעליי, וכולי נרגש. קנצלר גרמניה, נשיא גרמניה, חברי פרלמנט, שרים, נמצאים למטה, ביום השואה הבין-לאומי היה לי הכבוד לייצג את כנסת ישראל ומדינת ישראל, ותודה רבה על הזכות – אני אגיד את זה מילה במילה, למרות שזו טיפונת אולי לא מתאים. יושב-ראש הבונדסטאג הנכבד, חברות וחברי הפרלמנט, נשיאים, נציגי ממשל, אורחים מכובדים – הפעם זה האורחים שלנו – כיושב-ראש הכנסת של מדינת ישראל, הפרלמנט של המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה בעולם, ובשם העם היהודי כולו, לעמוד כאן בבונדסטאג הגרמני ביום השואה הבין-לאומי הוא רגע טעון במשמעות היסטורית, מוסרית ואנושית שאין לה מילים. כאן, בלב דמוקרטיה גרמנית חדשה, אנחנו זוכרים כיצד דמוקרטיה עלולה להיחלש, כיצד ערכים עלולים להתפורר, וכיצד שנאה, גזענות ואדישות יכולים להוביל את האנושות אל התהום. השואה לא החלה במחנות, היא החלה במילים, בהסתה, בדה-לגיטימציה, בהפיכת אדם לאויב רק בשל זהותו היהודית. שישה מיליון יהודים, נשים, גברים, זקנים, ילדים ותינוקות, נרצחו רק משום שהיו יהודים; לא מספרים, לא נתונים סטטיסטיים, עולמות שלמים שנגדעו. העם היהודי נושא את הזיכרון הזה מדור לדור, אך זיכרון השואה אינו שייך רק לעם היהודי, הוא אזהרה לאנושות כולה. מדינת ישראל קמה מתוך האפר, היא ביטוי לניצחון החיים, לתקומה ולתקווה, למחויבות העמוקה לשמירה על ערכי הדמוקרטיה וכבוד האדם. המאבק באנטישמיות הישנה והחדשה, שהיינו עדים לה רק לפני שנתיים – זו תוספת קלה עכשיו – הוא מאבק מתמשך, מאבק על הזיכרון, מאבק על האנושות. היחסים בין גרמניה לישראל נושאים עימם אחריות מיוחדת. מתוך עבר אפל צמחה שותפות המבוססת על הכרה, מחויבות ומאבק משותף בשנאה ובגזענות. במעמד הזה, במקום הזה, ביום הזה, אני מבקש לנצור לרגע את זיכרון התפילה לזכר ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה ולזכר כל קורבנות הרדיפה וההשמדה, אני מבקש להקדיש קדיש מקוצר. את הקדיש אמרתי מתוך ספר של נער יהודי שחגג בר-מצווה במחנות המוות באושוויץ, לא שרד, והסידור הגיע בדרך לא דרך אל חנות ספרים בעיר העתיקה ונמצא על ידי מתנדבת גרמניה שעבדה ביד ושם. היא רכשה אותו ב-10 שקלים. הוא נמצא ביד ושם. קיבלתי אותו למשמורת והחזרתי אותו ליד ושם. "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" - -

היו"ר אמיר אוחנה:

אמן.

מיקי לוי (יש עתיד):

- - "בעלמא די ברא כרעותה, וימליך מלכותה, ויצמח פורקנה ויקרב משיחה - - - בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן".

היו"ר אמיר אוחנה:

אמן.

מיקי לוי (יש עתיד):

יהי זכרם של הנרצחים ברוך. יהי זכרם נר לרגלינו. זיכרון השואה אינו טקס חד-שנתי, הוא מחויבות מוסרית יום-יומית. חובה לעמוד מול שואה, להגן על הדמוקרטיה, לשמור על כבוד האדם באשר הוא. נמשיך יחד בזיכרון, באחריות ובתקווה, כדי להבטיח שלעולם לא, אבל לעולם לא. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לחבר הכנסת לוי. וכעת חבר הכנסת אוהד טל, שגם הוא אינו נמצא, עד כמה שאני רואה. על כן אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת לימור סון הר מלך. בבקשה, גברתי. נציין שהצטרפו אלינו המשרתים החרדים בשירות בתי הסוהר – ברוכים הבאים לכנסת. הם השתתפו ביום למשרתי הביטחון הלאומי מקרב האוכלוסייה החרדית. אנחנו מברכים אתכם.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

ומברכים שיהיו רבים כמוכם.

היו"ר אמיר אוחנה:

אמן.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

בפתח דבריי אני מבקשת להתייחס קודם כול, באמת – ברשות הניצולים, ברשות מרים היקרה – אז בפתח דבריי, לפני שאתייחס לנושא הדיון, אני רוצה להתייחס לבשורה המטלטלת שקיבלנו אתמול, הבשורה על השבתו של מגן עלומים רני גואילי, השם ייקום דמו, לקבורה באדמת ארץ ישראל. זהו רגע שבו הכאב הפרטי והלאומי מתערבבים זה בזה. רני, לוחם יס"מ עז נפש, יצא להילחם עם כתף פרוקה, ועמד בקו האש באותו בוקר של שמחת תורה, חיסל מחבלים רבים, מסר את נפשו על קדושת השם והגנת העם והמולדת. ורני שב הביתה. למשפחת גואילי היקרה, טליק ואיציק, הלב יוצא אליכם. עברתם למעלה משנתיים ארוכות של אי-ודאות וציפייה, ומאז אתמול עם ישראל כולו בוכה איתכם ומצדיע לבנכם הגיבור. רני הוא חוליה בשרשרת הדורות של לוחמי חירות ישראל, אלו שלא נרתעו ועשו הכול כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן בביטחון. נמשיך לשאת את זכרו בגאון וללמוד את גבורתו. אדוני היושב-ראש, אני מקפידה מאוד על תאריכים עבריים, כמו שאתם מכירים, אך היום אחרוג ממנהגי. היום 27 בינואר, התאריך שבו העולם מציין את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה ולגבורה, היום שבו שוחררו שערי הגיהינום עלי אדמות, מחנה השמדה אושוויץ-בירקנאו, והעולם עמד משתאה מול הזוועה שנחשפה. כשאני ניצבת כאן מולכם היום, אני לא יכולה שלא לחשוב על סמיכות הזמנים המצמררת שבין התאריך הלועזי הזה לבין הלוח העברי שלנו. השבוע בבתי הכנסת ברחבי העולם קוראים את פרשת בשלח, הסיפור המכונן של יציאת מצרים וקריעת ים סוף. תחשבו רגע על פרעה, המלך שספג עשר מכות. המדינה שלו נחרבה, המים הפכו לדם, בהמותיו נפחו נשמתם, בני עמו נטרפו, החושך כיסה את הארץ, בכורותיו מתו, ובסופו של דבר הוא נשבר. הוא משחרר את בני ישראל ואומר להם: קומו, צאו מתוך עמי. נדמה היה שההיגיון ניצח, שהסבל נגמר. אבל מה קורה מייד אחרי זה? פרעה משנה את דעתו. הוא רותם את המרכבות ויוצא לרדוף אחרי העם היהודי לתוך הים. ולמה? הרי אין בזה היגיון צבאי או כלכלי, הוא כבר הובס. התשובה כואבת אך פשוטה: הוא רודף אחריהם כי זה חזק ממנו. כי האנטישמיות היא לא דעה פוליטית, היא אובססיה, היא מחלה. ההיסטוריה שלנו מלמדת אותנו שיש אנשים ויש משטרים שהשנאה ליהודים צרובה להם עמוק בתוך הדנ"א. בדיוק כמו שפרעה לא יכול לשלוט בדחף להשמיד אותנו, גם במחיר טביעה בים, כך גם הצורר הנאצי, יימח שמו וזכרו. גם כשגרמניה כבר הפסידה במלחמה, גם כשלא היו להם רכבות לתחמושת לחזית, את הרכבות לאושוויץ הם המשיכו לשלוח עד הרגע האחרון. השנאה הייתה הדלק שלהם, המהות שלהם, הדנ"א המעוות שלהם. לצערי, אנחנו לא צריכים להרחיק לכת בספרי ההיסטוריה. בכל שנות קיומה של מדינת ישראל ראינו את אותו הרוע המוחלט מרים את ראשו. שוב קמו עלינו לכלותנו. אותם אויבים, עם אותו דנ"א רצחני, שחשבו שיוכלו לטבוח בנו, לשרוף את בתינו, לסיים את מה שהתחילו קודמיהם. הם חשבו שדמנו הפקר. הם חשבו שברגע האמת הם יצליחו לרצוח את הגוף, את הרוח של העם הזה. חבריי, לאורך כל הדורות האנטישמיות פושטת צורה ולובשת צורה, אבל הגרעין נשאר זהה – חוסר יכולת להכיל את קיומו של העם היהודי. זה לא בגלל מה שאנחנו עושים אלא בגלל מי שאנחנו. אבל, ויש כאן אבל גדול: פרעה טבע בים ואנחנו עברנו ביבשה; האימפריה הנאצית התרסקה לעפר ואנחנו כאן. הם מונעים משנאת מוות ואנחנו מונעים מאהבת החיים. זהו סוד הקיום שלנו. מול הדנ"א של ההרס שלהם, עומד הדנ"א של הנצח שלנו. ההיסטוריה הוכיחה שכל מי שניסה להשמיד אותנו נעלם מעל בימת ההיסטוריה, בעוד העם היהודי הקטן, הנרדף והחבול, קם מן העפר, מנער את האבק וממשיך לצעוד. אנחנו עומדים כאן היום כדי להזכיר לעולם את מה שהיה, אבל בעיקר כדי להגיד לעולם את מה שיהיה: אנחנו לא הולכים לשום מקום. אנחנו כאן כדי לבנות, ליצור, להאיר ולהישאר. המהות שלנו היא מהות של תקווה. זה מה שאף רודף, אף רודף מאז ועד היום, לא יצליח לעולם לנצח. עם ישראל חי.

היו"ר אמיר אוחנה:

וקיים, ברוך השם. תודה רבה לחברת הכנסת לימור סון הר מלך. וכעת, חבר הכנסת עופר כסיף. לימור, הכרת אולי את דוגו? הוא אהב לומר: עם ישראל חי וקיים ואוכל פלאפל. יהי זכרו ברוך. גם הוא ניצול השואה מצעדת המוות באושוויץ, דוד לייטנר, עליו השלום. ציינו את יום דוגו בשבוע שעבר, אכלנו פלאפל כאן, במזנון הכנסת. בבקשה, חבר הכנסת כסיף.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אורחים, ובמיוחד מרים היקרה ומי שאיתה. קודם כול תרשה לי להביע גאווה על זה שהסיעה שאחוז הנוכחות שלה הוא הכי גבוה היא הסיעה שלנו, חד"ש-תע"ל. אני רואה בזה מקור לגאווה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

כרגיל, כל שנה.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

כל שנה זה כך, ואני רואה בזה מקור לגאווה. היום מצוין ברחבי העולם יום הזיכרון הבין-לאומי לקורבנות השואה. היום, 27 בינואר, יום שחרור מחנה - -

היו"ר אמיר אוחנה:

אני רק חייב לתקן, אני חושב שאבי מעוז לקח אתכם באחוזים.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

כן, זה נכון.

מיקי לוי (יש עתיד):

הוא 100%.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

היום, 27 בינואר, יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי חיילי הצבא האדום, יש לי הכבוד לנאום כחבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שחבריה נטעו את יער הצבא האדום בהרי ירושלים, שבו אנו מציינים מדי 9 במאי את יום הניצחון על המפלצת הנאצית. הסופר יחיאל די-נור, ניצול אושוויץ, תיאר בעדותו במשפט אייכמן את מחנה ההשמדה כפלנטה אחרת. וכך הוא אמר: "אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זאת לא היו שמות, לא היו להם הורים ולא יהיו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן, הם לא נולדו שם ולא הולידו. הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן, ולא מתו. השם שלהם היה מספר" – ק' צטניק. מעל מיליון ו-200,000 יהודים קצטניקים נאסרו במחנה אושוויץ; 90% מהם נרצחו בתאי הגזים מייד עם הגעתם. השמדה מוחלטת, תעשייתית, שיטתית, שלא נראתה כמותה בכל ההיסטוריה האנושית. אלא שהשואה לא החלה במחנות ההשמדה, קדמו לה בורות הירייה וגאיות המוות ביערות, ולהם קדמו פקודות הרצח של האקציה, הגירוש וחיסול הגטאות. ולחיסול קדם השעבוד במחנות העבודה, הרעב המצמית, מניעת המזון והתרופות, ולכך קדמו הרדיפה הגזענית, האפליה וההדרה, ההשפלות, המכות והרצח ברחובות, ההצתות והגזל. ולכל אלה קדמה הדה-הומניזציה והדמוניזציה של היהודי באשר הוא. כל אלו היו הפלנטה של השואה. אך לא מתוך השאול הגיעו, אלא מקרבנו, בני האדם. בספרו האחרון אף כותב ק' צטניק: באשר האדם – שם אושוויץ. כי לא השטן יצר את אושוויץ, אלא אני ואתה. כפי שכתב הסופר פרימו לוי, בבני אדם רבים ואף בעמים שלמים מצוי על סף ההכרה רגש שכל זר הוא צר ואויב. על פי רוב, אמונה זו חבויה היטב במעמקי הנפש כדלקת זיהומית שלא התפשטה, אולם כאשר האני מאמין הסמוי מעין נהפך למחשבה שיטתית, לעיקרון מרכזי של מערכת היקשים הגיונית – בקצה השרשרת מופיע מחנה הריכוז. הוא תולדה של תפיסת עולם אשר פותחה עד למסקנתה הסופית בעקביות מוחלטת. כל עוד תפיסה מעין זו קיימת, תוצאותיה מאיימות עלינו. כל בני האנוש חייבים לראות בהיסטוריה של מחנות הריכוז אות אזהרה על הסכנה האורבת באופק, כתב פרימו לוי. אין חברה, עם או מדינה המחוסנים ממפלצת השנאה הגזענית, מחיית הטרף של הרוע המוחלט המוביל למחנות הריכוז וההשמדה. כדי למנוע את סכנת ההשמדה, האמנה הבין-לאומית הראשונה שהוכנה על ידי האו"ם הייתה האמנה בדבר מניעתו של פשע השמדת העם. וכשהכנסת הראשונה אישרה את החוק בדבר אימוץ האמנה למשפט המקומי, עלה על הדוכן הזה – זה לא היה פה, אבל בכל זאת – מורי ורבי חבר הכנסת מאיר וילנר, ואמר כך: יותר מדי מאחינו הושמדו כדי שנוכל לקחת את העניין הזה בקלות. מפני שאנחנו כיהודים סבלנו מהשמדה ומרדיפות, עלינו להוות דוגמה של מדיניות עקבית למען השלום, של התנגדות לכל הסתה גזענית, של שוויון גמור, ולעקור מתוכנו כל אלמנטים של אפליה ודיכוי. זו דרכנו עד היום – דרך השלום והשוויון, שסמלה הוא הדגל האדום שהונף על הריסותיו של בניין הרייכסטאג בברלין המשוחררת. הדרך האנושית שגורסת כי זיכרון השואה מחייב אותנו לציווי "לעולם לא עוד" – לאף אדם, בשום מקום ובשום עת. אבקש לסיים בציטוט שירה של ניצולת השואה הלינה בירנבאום, אימו המדהימה של חברי יעקב גלעד: חיי התחילו מן הסוף, ורק אחר כך חזרו לתחילה. שבתי לתחייה. // זה לא היה סתם. / מפני שהטוב – הוא לא פחות חזק מן הרע / וגם בי יש הכוח לא להיכנע. // אני עובדה. לחיי העובדה שלעולם לא ניכנע, שתמיד נאמין בכוחו של הטוב לגבור על הרוע ונפעל בהתאם. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחבר הכנסת כסיף. וכעת 100% מסיעתו של חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה. ואולי לא למותר לציין כאן שציון יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחה של קורבנות השואה ויום המאבק באנטישמיות הוא פרי עמלו של חברנו שר החוץ לשעבר, חבר הכנסת לשעבר סילבן שלום. זה לא הוזכר כאן מעל הדוכן, צריך להזכיר את זה.

מיקי לוי (יש עתיד):

זה מצוין במדינות רבות אחרות.

היו"ר אמיר אוחנה:

אבל זה עבר כהחלטה באו"ם כשהוא היה שר החוץ.

מאיר כהן (יש עתיד):

כולם מציינים את זה שם?

היו"ר אמיר אוחנה:

רבים מהם, לא כולם. רבים מהם כן.

מיקי לוי (יש עתיד):

יוגוסלביה, צ'כיה, הרבה מאוד.

היו"ר אמיר אוחנה:

בבקשה.

אבי מעוז (נעם):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אורחים נכבדים, הם חוקקו את חוקי נירנברג האנטישמיים – והעולם שתק; בוועידת אוויאן המדינות המשתתפות סירבו להגדיל את מכסת הפליטים שהן היו מוכנות לקלוט. הם השתוללו, שרפו, בזזו ורצחו בליל הבדולח – והעולם שתק; פליטים ניסו להימלט מגרמניה, אבל מדינות רבות סגרו את שעריהן. הם צופפו את היהודים בגטאות – והעולם שתק; בריטניה סגרה את שערי הארץ, ופקידיה, כמו גם פקידים אמריקאים, עצרו משלוחי מזון לגטאות שנשלחו על ידי ארגוני סעד יהודיים. הם החלו לממש את הפתרון הסופי בהשמדת מיליוני אחינו בתאי הגזים, והידיעות החלו לזלוג החוצה אל העולם – והעולם שתק; ביקשנו והתחננו שיפציצו את מחנות ההשמדה ואת מסילות הרכבת אליהם – והעולם שתק. התופת והרוע לא פרצו מאיזו אומה פראית, ברברית, צמאת דם, אלא מפאר התרבות המערבית. שיא התרבות, הפילוסופיה, המדע והנאורות של אותה תקופה – והעולם שתק. העולם המערבי-נוצרי היה שותף לפשע באדישות, בפסיביות ובשתיקה. כמובן שהיו יוצאי דופן, חסידי אומות העולם, שהצילו יהודים, גם יחידים וגם מדינות בודדות כמו דנמרק ואלבניה, אבל אלו היו היוצאים מהכלל שהעידו על הכלל. שטיפת המוח הנוצרית במשך אלפיים שנה על כך שהאלוקים עזב את העם היהודי יצרה את המסד לאותה שותפות או שתיקה. אדוני היושב-ראש, מה שקרה באיראן בשבועות האחרונים איננו שואה. לא מדובר בניסיון להשמיד עם, אלא במשטר רשע שמוכן לבצע כל פשע וכל עוול כדי לשמור על שלטונו. אבל גם כאן העולם שותק. אותם אלו שלאחר הטבח בשמחת תורת תשפ"ד תקפו אותנו והאשימו אותנו, הם אלו שממלאים פיהם מים כאשר כנראה עשרות אלפים נטבחים באיראן. ב-CNN למשל, שציטט כל פייק דיווח של משרד הבריאות של החמאס על ההרוגים, ההרעבה והג'נוסייד בעזה, אמרו שוב ושוב ושוב בשבועות האחרונים שהם לא יכולים לאמת את מספרי הנרצחים באיראן. כשזה ביחס אלינו, האנטישמיות ממשיכה במלוא עוזה, אבל כשמדובר ביחס לפשעים של משטרים אסלאמיים – שתיקה רועמת. האם זה בגלל שהאסלאם הרדיקלי במלחמתו כנגד המערב הוא בעצם בן ברית של השמאל הפרוגרסיבי, שממשיך את התפיסה הקומוניסטית שעל פיה צריך להרוס את כל המסגרות הקיימות כדי לבנות משהו חדש, והתקשורת של השמאל לא רוצה לחשוף את הרוע של בני בריתם? ואולי זה פשוט בגלל שתחת תרבות הפוסט-מודרנה, המערב איבד כל יכולת הבחנה של טוב ורע, וממילא הוא לא מרגיש שיש לו תוקף מוסרי לתקוף רוע כמו זה שבאיראן? האחריות, אדוני היושב-ראש, על השבת הבהירות המוסרית לאנושות מוטלת עלינו. אנחנו העם שדרכו הופיעה לעולם תורה מן השמיים, תורה שבה מוגדר בצורה מאוד ברורה ובהירה מהו טוב ומהו רע, מהי אמת ומהו שקר; אנחנו העם שראה ממלכות קמות ונופלות, שעבר ניסיונות השמדה, רדיפות, פוגרומים, מסעות צלב, אבל נשאר על במת ההיסטוריה; אנחנו העם שבאופן מופלא ובלתי הגיוני שרד גלות של אלפיים שנה ושמר על זהותו; אנחנו העם שהצורר לא יכול היה לסבול את קיומו בגלל היותנו תזכורת חיה לקדושה, לטוב ולמוסר; אנחנו העם היחיד שחזר מגלות שכזאת, קם מאפר המשרפות, ושב לתחייה כאומה החיה בארצה; אנחנו העם שעצם הקמת מדינתו היא אנטיתזה לשטיפת המוח הנוצרית על כך שאלוקים עזב את בני עמו, ואנחנו נהיה אלה שנביא לכך שהעולם יתוקן, יתקדם ויתרומם עד להכרתת כל הרוע והרשע. כי רק כאשר תתקיים נבואתו של ישעיהו הנביא על כך ש"באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויֹרֵנו מדרכיו ונלכה בארחותיו", נזכה גם לסיום אותה נבואה: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

אמן ואמן. וכעת אני מתכבד להזמין את שר התרבות והספורט מכלוף מיקי זוהר לסכם את הדיון בשם הממשלה.

שר התרבות והספורט מכלוף מיקי זוהר:

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, במשך שנים נקטו ממשלות ומוסדות ברחבי העולם המערבי גישה זהירה למאבק באנטישמיות, מתוך כוונה טובה ואמונה עמוקה שבכוחן של מילים מדודות ושפה מכילה אפשר יהיה למנוע פגיעות נוספות, תוך כדי הדגשת הכלה והישענות על תקינות פוליטית, וכך אולי נוביל לדעיכתן ההדרגתית של השנאה ושל האנטישמיות. לצערנו, המציאות הוכיחה אחרת. דווקא היום, שבו אנו מציינים את יום השואה הבין-לאומי – זו כמובן תזכורת היסטורית וכואבת לאן מובילה האנטישמיות כאשר אינה נבלמת בזמן – ברור מתמיד כי האנטישמיות לא נחלשה ולא נעלמה, אלא ההפך, היא התעצמה, היא הפכה לגלויה יותר, מקובלת יותר בשיח הציבורי ואלימה בהרבה. הפער בין הרטוריקה לבין המציאות מעולם לא היה גדול יותר. והמחיר, לצערנו, גם הולך ונהיה קטלני. די לבחון מסגרות מדיניות מהשנים האחרונות כדי להבין עד כמה הגישה הזו נכשלה. כך למשל האסטרטגיה הלאומית של ממשל ביידן למאבק באנטישמיות משקפת גם אי-הבנה עמוקה של האיום; הכללת ארגונים כמו CAIR – הזרוע האמריקאית של האחים המוסלמים, מקור בולט לאנטישמיות – כשותפים למאבק טשטשה את הקו שבין ההתמודדות עם השנאה לבין מתן הלגיטימציה לאלו שמזינים אותה. מנכ"ל הארגון שיבח בפומבי את טבח 7 באוקטובר והביע סיפוק משבירת המצור על עזה, וכמובן לא הסתיר את ההתנהלות הבלתי-מתקבלת על הדעת הזו, ולצערי, זה גם זכה להתעלמות ברחבי העולם. יש הרבה מאוד מאמצים שמבלבלים בין פיוס לבין התקדמות, והם לא מחלישים את האנטישמיות – הם דווקא, אם שואלים אותנו, מעודדים אותה. לעיתים קרובות מוצגת האנטישמיות כבעיה יהודית בלבד, והעניין הוא שעל הקהילות היהודיות להתמודד איתו, והיא צריכה, הקהילה היהודית, גם לספוג את זה, בסופו של דבר היא זו שמדווחת על זה. בעינינו זו תפיסה שגויה מיסודה. אנטישמיות היא נורת אזהרה. נורת אזהרה כי היא מעידה על נוכחות אידיאולוגית שמערערת חברות; היא מאיימת על מיעוטים ומכרסמת בכל המוסדות הדמוקרטיים. תקינות פוליטית לפעמים אולי מעניקה תחושת נוחות, אבל היא לא בהכרח תעניק הגנה. ועידה שמתקיימת היום והתחילה בכנסת בדיון מיוחד עם חברי הפרלמנט מסביב לעולם, מבקשת לבנות קואליציה עולמית רחבה למאבק באנטישמיות ובאיומים המשותפים לנו, וכמובן רוצה לאחד מנהיגים וקהילות לפעולה ברורה ונחושה. אלו הדברים שתמצתי מדברים שנכתבו על ידי השר שיקלי. בנימה אישית בהקשר הזה, אני חושב שיש צורך ממשי שמדינת ישראל תקים חמ"ל אנטישמיות עולמי. זאת אומרת שבכל מדינה ומדינה יהיה נציג שיוכל לקבל פניות מהקהילה היהודית בעניין אירועים אנטישמיים שמתרחשים במדינה שבה הם גרים, ואנחנו כמדינת ישראל – כמובן יחד עם משרד החוץ ויחד עם המשרד לענייני התפוצות של השר שיקלי – נהיה אלו שמתכללים את האירוע ונותנים מענה באופן כזה שנפנה לרשויות האכיפה כמדינה ונדרוש מהם טיפול בנושא. כי בהרבה מאוד מקרים אנחנו יודעים שהטיפול האכיפתי בתוך המדינות הללו לא בהכרח יעיל, אבל כשמדינת ישראל תפנה על אירוע אנטישמי, אין לי צל של ספק שזה יקבל התייחסות שונה. ולכן אם אנחנו כמדינה נרים את הכפפה, אנחנו נציל הרבה יהודים בעולם, וניתן להם אופק לדעת שיש על מי להישען. וכן, מדינת ישראל היא מדינת היהודים, ובין אם אנחנו צריכים לטפל גם בצרכים היום-יומיים שלנו, אנחנו צריכים לדאוג גם ליהודים בשאר רחבי העולם, וזו בעיניי משימה שאני מקווה שירימו בעניינה את הכפפה. לסיום אני רק אוסיף ואומר בעניין אחדותנו – אני חושב שכולנו מבינים מה המשמעות של אחדותנו כעם. וכשאנחנו מאוחדים כולנו יודעים שרק טוב יוצא מזה, וכשיש את ההפך, רק רע יוצא מזה. אבל צריך לומר גם את האמת, ובכנות: לא נראה לי שהפנמנו, לא נראה לי שהבנו עדיין מה המשמעות של האחדות בתוכנו. ואני מקווה מאוד – באמת מקווה מאוד – שמכל צידי הבית כולנו נפנים את החשיבות של הדבר הזה וננסה קצת להתעלות מעבר למחלוקות. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לשר זוהר. תודה לחברות וחברי הכנסת הנואמים. תודה לאורחות והאורחים שביציע, ותודה מיוחדת לניצולת השואה הגב' מרים גרייבר, שכיבדה אותנו בנוכחותה.

היו"ר אמיר אוחנה:

לפני שננעל את הישיבה, הודעה למזכיר הכנסת. בבקשה.

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, אבקש להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק חובת דיווח על מלאי מזון לבעלי חיים ומלאי חיטה לשם היערכות למחסור משמעותי, התשפ"ו–2026, שהחזירה ועדת הכלכלה. כמו כן, אבקש להודיעכם בהתאם לסעיף 96 לתקנון הכנסת, הודיע חבר הכנסת אחמד טיבי כי הוא חוזר בו מהצעת החוק עידוד העיתונות המקומית והקהילתית, התשפ"ו–2026, שמספרה פ/6493/25. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י' בשבט התשפ"ו, 28 בינואר 2026, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.