ישיבת מליאה בתאריך 08/07/2025 בשעה 16:00

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה למזכיר הכנסת.

היו"ר אמיר אוחנה:

הנושא הראשון שעל סדר-היום הוא נאומים בני דקה. חברי הכנסת המבקשים להירשם מוזמנים להצביע בעד. כעת, בבקשה. עד שאקבל לידיי את הרשימה, ראשון הדוברים יהיה חבר הכנסת משה סולומון, בבקשה.

משה סולומון (הציונות הדתית):

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, הבוקר שוב קמנו לבשורה כואבת – חמישה לוחמים נפלו בגבורה בצפון הרצועה. בשבוע שעבר שלושה לוחמים, ולפני שבועיים שבעה גיבורים נפלו בח'אן יונס. כולם בשנות העשרים לחייהם, כולם מסרו את חייהם למען העם והארץ. אחד מהם היה סמל שחר מנואב, השם ייקום דמו, בן 21 מאשקלון, לוחם בגדוד ההנדסה הקרבית 605. בהלוויה שלו, בין אלפי אנשים, ראיתי מה הוא השאיר אחריו: אור, טוב לב, זקיפות קומה. הוא היה חניך בתנועת הינני ובקן השומר הצעיר, למד בפנימיית נווה הדסה. המדריכים סיפרו עליו: הראשון להתנדב, האחרון לעזוב. שחר היה בחור ערכי, מסור ואמיץ. ידע להרים אחרים גם כשהיה עייף בעצמו, אהב את הצוות, אהב את המדינה, התעקש לשרת בקרבי. שבועיים לפני שנפל, אמר לאימא שלו: אימא, תקראי תהילים, תשמרי על הילדים; והיא אמרה: אני שומרת, וגם אלוקים שומר. היא התחננה: אל תיכנס לעזה, אבל שחר ענה לה: אימא, אני חייב, כולם נכנסים, אני חייב להיכנס. ניגשתי אליה בלוויה, הסתכלתי לה בעיניים, ואמרתי: תהיי גאה, תהיי חזקה, הבן שלך היה לוחם אמיתי, כולנו שמענו על האומץ שלו. שחר נפל עם חבריו ללחימה באותו רכב ממולכד בח'אן יונס, הם היו צעירים, אבל השליחות שלהם גדולה מהחיים. אין מילים שיכולות לנחם כאב כזה, אבל בתוך השבר יש גם גאווה – גאווה בבנים הגיבורים. יהי זכרם ברוך.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה, חבר הכנסת משה אבוטבול, כרגע, ואחריו – חבר הכנסת יוסף טייב, בבקשה.

משה אבוטבול (ש"ס):

כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית, תנחומינו, וכאבנו הרב, למשפחות השכולות על נפילת בניהן גיבורי ישראל, השם ייקום דמם, ורפואה שלמה לפצועים, אמן. בעוד שבוע, בי"ט בתמוז, יחול יום ההילולה של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול הרב בן ציון אבא שאול, זכר צדיק וקדוש לברכה, שהיה ראש ישיבת פורת יוסף בירושלים, אם הישיבות הספרדיות, ממנהיגיה הרוחניים הבולטים של יהדות ספרד, וכן רעהו של מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה. אני מעוניין לקרוא סיפור קצר ששמעתי וביקשתי שיכתוב עובד הכנסת היקר, מר רמי בן שמעון, הרשם הפרלמנטרי ומנהל המליאה בכנסת, על עדות אישית שלו על גדולתו של הצדיק הרב אבא שאול וזהירותו בנושא גזל, להלן הסיפור. לכבוד חבר הכנסת משה אבוטבול, השם יחיהו וישמרהו, שלום וברכה. בהמשך לשיחתנו בעל פה על גדולי ישראל ואורחותיהם, אני מבקש לספר לך על מקרה שבו הייתי מעורב, וזכיתי לראות את הנהגתו של החכם הגדול הרב בן ציון אבא שאול, זצ"ל, בנוגע לשימוש במשאבים ציבוריים. בשנות התשעים הייתי מנהל במשרד של חברת בזק ברמת אשכול. אז, חברת בזק הייתה מונופול תקשורת, וכל שיחות הטלפון נעשו דרך התשתית של החברה. יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מאדם שביקש לחבר אותי לרב, זכר צדיק לברכה, הרב אבא שאול, שיש לו שאלות לגבי השימוש בקווי הטלפון. הרקע לשאלות היה מניין תפילה שהרב התפלל בו בהנץ. גבאי המניין היה מתקשר לחברי המניין בטלפון כדי להשכימם בבוקר, נותן לטלפון לצלצל מעט, ואז היה מנתק. וכך היה המתפלל מתעורר משנתו והולך לבית הכנסת. הרב חקר אותי היטב על הדרך שבה מתבצעת שיחת הטלפון, על תשתיות הטלפון ועל שיטות החיוב שחברת בזק מחייבת בה את הלקוחות שלה. לאחר זמן קצר חזר אליי מקורבו של הרב, זצ"ל, וסיפר לי, כי הרב פסק שעל המתפלל לענות לשיחת הטלפון ולהיות מחויב בפעימת מונה, או שהגבאי ילך לבתי האנשים ויעיר אותם פיזית, כדי שלא יהיה גזל. נדהמתי מהסיפור, כי אף על פי שאינני תלמיד ישיבה, ידעתי ושמעתי על עוצמתו ושיעור קומתו התורנית של הרב, זצ"ל, ולמרות שהרב טרוד בעניינים רבים ברומו של עולם, הרי שראייתו חדרה עד לעומקם של דברים שהאדם לא נותן עליהם את הדעת, והוא עומד על כך שלא יהיה אפילו צל-צילו של גרגר אבק של גזל, חס ושלום, גם אם מדובר בסכום פעוט ביותר. אני שמח שאני יכול לספר לך על המקרה הזה. תודה רבה לך על זה שאתה מזכה אותי בדבריך. בכבוד רב, רמי בן שמעון. זהו, אם כן, המכתב, המראה את צדקתם וגדולתם של גדולי ישראל, שנובעות מלימוד התורה הקדושה, המחנכת לזהירות מגזל; סיפור אותנטי ששמענו כעת לראשונה בחיים על מרן ראש הישיבה הרב בן ציון אבא שאול, זכר צדיק וקדוש לברכה, תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן ואמן.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה. חבר הכנסת יוסף טייב, ואחריו – חבר הכנסת אבי מעוז. בבקשה.

יוסף טייב (ש"ס):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ביום הקשה הזה, שבו נפלו חמישה לוחמים, אני רוצה לשלוח את תנחומיי למשפחות הנופלים וכמובן החלמה מהירה לפצועים. מילה חמה לאחי הקטן נחמן: חבריך נפלו הלילה בקרב בעזה, ראית אותם לאחרונה הלילה במנחת. אל תיפול ברוחך, עם ישראל איתך. אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש: בכל יום מאובחנים עשרה צעירים בסרטן. את חלקם זה תופס בשנים הכי טובות והיפות שלהם באקדמיה. לאחר דיון שערכתי בנושא הבנתי שאין מתווה אחיד באוניברסיטאות ובמכללות השונות, ולכן הצעתי הצעת חוק שמדברת בדיוק על זה. סטודנטים חולים לא צריכים להתמודד עם הביורוקרטיה ולהסתמך על טוב ליבם של מרצים וראשי אוניברסיטאות, הם צריכים להתרכז בהחלמתם לצד המשך לימודיהם והצלחה בלימודיהם. היום אנחנו מציינים בכנסת את יום הסטודנט. אני לא אוכל להשתתף כי אני הולך ללוויה. ביום זה אני שמח לספר על הצעת חוק שלי שהונחה אתמול על שולחן הכנסת שבפעם הראשונה תיתן מענה לסטודנטים החולים במחלות קשות. להצעה הצטרפו חברי כנסת מסיעות שונות, מה שמראה על תמימות דעים בכל הנוגע לנושא. לפני הנחת הצעת החוק ניסיתי להוביל להבנות מול הגורמים המוסמכים, ולאחר שדבר זה לא צלח, בכוונתי להוביל את הנושא הזה עד שיימצא פתרון. כפי שהובלתי בזכויות אנשי המילואים באקדמיה, כך נעשה גם לסטודנטים חולים. לכולם מגיע חינוך, והכי חשוב, בריאות טובה לכולם.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחבר הכנסת טייב. וכעת – חבר הכנסת אבי מעוז. אחריו – חבר הכנסת עודד פורר.

אבי מעוז (נעם):

תודה, אדוני היושב-ראש. לפעמים אני שואל את עצמי אם יש עוד שיא חדש של שפל שפוליטיקאים יצליחו לשבור, כשכבר ראינו ושמענו הכול. ואז בא אביגדור ליברמן ואומר שכל החיילים שנפלו בחודשים האחרונים, נפלו על מזבח שימור הקואליציה. מאיפה בן אדם מסוגל לשאוב כל כך הרבה רשעות ואטימות? למה הורים, רעיות, אחים וילדים, שנותרו עם חור בלב לכל ימי חייהם, צריכים לשמוע את דברי הבלע הללו? חיילים קדושים, שנלחמו במלחמה הכי צודקת והכי מוסרית שיש; חיילים קדושים, שהיו מוכנים בשמחה לסכן את עצמם כדי למגר את הרוע, להשיב את אחינו החטופים ולהבטיח את האפשרות לחיות בשלום בארצנו כולה ובעוטף; חיילים קדושים, שמסרו נפשם, כדי שגם אנשים כמו ליברמן יוכלו להמשיך לחיות בארץ ישראל. ליברמן, של נעליך מעל רגליך כשאתה פוצה את פיך על קדושי עליון הללו. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה. חבר הכנסת עודד פורר, ואחריו – חבר הכנסת יצחק קרויזר, אחרון הדוברים לשלב זה.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, זה עוד יום קשה, שבו אנו סופרים את המספרים של הודעות "הותר לפרסום". הבוקר הזה נפתח עם חמישה הרוגים ועוד מספר רב של פצועים, ולא כל שמותיהם יפורסמו. מדובר באנשים שחייהם השתנו מעתה לבלי הכר. עלינו לזכור דבר אחד, שאנחנו – מדינת ישראל בעצם, ממשלת ישראל, מאפשרת הכנסה של ציוד ודלק לחמאס. מדובר על מאות משאיות שנכנסות פנימה לתוך רצועת עזה, ולצערי אנחנו משלמים עליהן בדם. לא הייתה מלחמה בהיסטוריה שבה מדינה אחת שולחת סיוע למדינה שנגדה היא נלחמת. זה לא קרה בהיסטוריה, זה לא קורה היום בשום מקום בעולם, חוץ מאשר במקום אחד – כאן. את השערורייה הזו צריך להפסיק ומייד. אנחנו משלמים עליה מחיר יקר, יקר מאוד.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה. חבר הכנסת יצחק קרויזר, בבקשה.

יצחק קרויזר (עוצמה יהודית):

אני עומד כאן היום כדי לכבד את זכרו של סמל ישראל נתן רוזנפלד, השם ייקום דמו, לוחם בחיל ההנדסה הקרבית, שנפל בקרב גבורה בג'באליה. נתן הוא בן לאבי וסמנתה רוזנפלד, שעלו לארץ מבריטניה לפני 11 שנים, מתוך שליחות, אמונה ואהבת הארץ. כאן הם בנו בית, ובו גידלו בן מיוחד; נער עם חיוך כובש, לב ענק ורוח של מסירות אין-סופית. הוא היה לוחם אמיץ, חבר שמחבק בלי מילים, אח שתמיד מקשיב ודואג, אדם שידע להפיץ אור בכל מקום שאליו הגיע. בביקור אצל משפחתו שמעתי את ההורים והאחיות מספרים עליו בגאווה ובכאב. הם ביקשו להעביר מסר: תהיו מאוחדים, תהיו חזקים, תעזרו לכל אחד, בדיוק כפי שהוא היה עושה. זו לא רק צוואתו, זו המשימה שכולנו נושאים כעת בשם מי שלא חזר מהקרב. בשם אזרחי מדינת ישראל אני מחבק את המשפחה ומחזק אותה. יהי זכרו ברוך. עוד דבר נוסף, אדוני היושב-ראש: היום אנחנו מציינים 11 שנה למבצע צוק איתן, ובעוד כמה ימים – לחטיפתו של הדר גולדין, שעדיין לא חזר מהשבי. נתפלל כאן כולנו יחד להשמדת אויבינו ולשובם בקרוב של כלל החטופים.

היו"ר אמיר אוחנה:

אמן ואמן. תודה רבה לחבר הכנסת קרויזר. בטרם נעבור לציון הימים המיוחדים, אני מבקש לשלוח בשם הכנסת תנחומים מעומק ליבי למשפחות גיבורינו שנפלו בקרבות העזים בבית חאנון, ושעל נפילתם שמענו הבוקר, ואלה שמותיהם: מאיר שמעון עמר, משה נסים פרש, בנימין אסולין, נועם אהרון מסגדיאן ומשה שמואל נול, השם ייקום דמם. הם נלחמו בחזית למען ביטחון המדינה, להשבת חטופינו ולשלומם של כל אזרחי ישראל. בשם הכנסת, יחד עם כל בית ישראל, אני מתפלל לרפואתם השלמה והמהירה של הפצועים מהתקרית. יהא זכרם של גיבורינו ברוך ונצור בלב האומה לעד.

היו"ר אמיר אוחנה:

הנושא הבא שעל סדר-היום הוא ציון יום הסטודנט הבין-לאומי. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת משה טור פז לפתוח את הדיון, בבקשה. עד חמש דקות, לרשותך.

משה טור פז (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, 641 ימים מתחילת המלחמה, ימים שאנחנו מחכים לשובם של אחינו ואחותנו מהשבי; 50 חטופים שחייבים לחזור הביתה. כפי שהזכרת, נזכיר גם את חמשת הלוחמים שנפלו היום, ועוד 14 פצועים. כולם, בעזרת השם, שישובו בריאים, כל ה-14, שיחלימו וגם יחזרו, בעזרת השם, למשפחתם הביתה בקרוב. היום הזה, יום הסטודנט, יש הקוראים לו יום העתיד, כי הוא עוסק בעתיד של מדינת ישראל. יש כמעט 400,000 סטודנטים וסטודנטיות הלומדים במוסדות להשכלה הגבוהה, אלה שמדינת ישראל עומדת על הראש שלהם, על הכתפיים שלהם. אפשר לומר שהם במידה מסוימת מגש הכסף האקדמי, החינוכי, שעליו עומדת מדינת ישראל. אבל האמת היא שבנסיבות הנוכחיות זה לא דור העתיד, זה דור ההווה, כי 20% מתוכם שירתו מתחילת השנה במילואים, למעלה מ-60,000. בתוכם גם יש הרבה מאוד שעבודתם, פעולתם היום-יומית, זה היותם חברי זרועות הביטחון וארגוני ההגנה. אני רוצה לספר פה משהו שנתקלתי בו באופן אישי. בשבוע השני או השלישי למלחמה, פנתה אליי קצינה בחמ"ל של אוגדת עזה – תהל שמה – ואמר לי: קינלי, שמע, העסק הזה הולך להיות עסק ארוך, נכון? יש פה סטודנטים, רוב החמ"ל שלך זה סטודנטים. אולי נפתח פה איזה חדר בחמ"ל, חדר צדדי, ובהפסקות בין משמרת למשמרת נוכל ללמוד? חיילים שמגיעים לפה לבסיס והם סטודנטים יוכלו גם לעשות את זה. עשינו את זה, זה היה חדר הלמידה הראשון באוגדות שפעלו בעזה, ובעקבותיו קמו נוספים. כמה חודשים מאוחר יותר קיבלתי פנייה מאשתו של סטודנט לרפואה שנמצא בח'אן יונס. היא שלחה לי תמונות שלו לומד למבחנים שהוא קיווה לעשות. הדברים האלה, השילוב המדהים הזה בין לימודים וצמיחה, שיהפכו אותך לחלק ממה שקראתי לו מגש הכסף האקדמי החינוכי של מדינת ישראל, עם התרומה היום-יומית, זה שילוב כל כך ישראלי, כל כך משמעותי. ואם כבר, אני רוצה לשתף בחוויה שהייתה לי כסטודנט. הייתי בשנה השנייה לתואר שני כשפרץ מבצע חומת מגן. נקראתי יחד עם החיילים שלי – הייתי אז מ"פ – לשרת במילואים. מתישהו נכנסנו לתוך טול כרם, ואני זוכר, בתוך הקרבות שהתחוללו במחנה הפליטים טול כרם, שאני מוביל אחריי פלוגת לוחמים של צנחנים במילואים, ואני אומר לעצמי: ואללה, קינלי, אם יקרה לך עכשיו משהו, לא גמרת את התואר השני. כן, זה מה שהעסיק אותי. יגידו עליך: הוא הלך לפני שהוא סיים את התואר השני. איזו מחשבה כזו הזויה. דיברתי עם סטודנטים אחרים, והם אמרו לי: אתה יודע, כשאתה יוצא לקרב עוברות לך כל מיני מחשבות. אתה כמובן חושב על המשפחה, על היקרים לך, וגם על התואר שהשארת מאחור. הייתה לי הזכות לסיים את הקרבות בשלום, לחזור לספסל הלימודים ולהמשיך לעסוק גם בביטחון וגם בחינוך ובלמידה. השילובים הייחודיים האלה הם רק אצלנו, רק במדינת ישראל. כשאני מדבר על שילוב, אין ספק שהאקדמיה היא גם אחד המקומות שבהם אנחנו רוצים לראות את צמצום הפערים, את סגירת הפערים. הפערים החינוכיים והאקדמיים אצלנו לא מתחילים באוניברסיטה או במכללה, הם מתחילים ביסודי, ועוד קודם, בגן. אנחנו רואים למשל כמה קשה לאנשים שלא למדו אנגלית להשתלב באקדמיה. וזה לא מקרה. יש לנו 234 בתי ספר, מוסדות פטור, בחינוך החרדי, שבאף אחד מהם לא לומדים היום שעה אחת אנגלית. זה נורא. זה מקצוע שאי-אפשר כמעט להשלים אותו בגיל תיכון. בטח לא כשאתה מגיע לאוניברסיטה. בכלל, צמצום הפערים בישראל חייב להתמקד בגילים הכי צעירים. אבל כשהיום התקצוב שלנו בכל מערכת החינוך מתמקד בצורה כזו שאנחנו לא סוגרים שם פערים, הדבר הזה דן ילדים רבים לחיי עוני. נגיד משהו טוב על ההשקעה של המדינה: מדינת ישראל משקיעה – וזה אחד הנתונים הגבוהים ביותר ביחס לכלכלה – במחקר ופיתוח כ-4.9% מהתמ"ג שלנו. בשנה החולפת האוניברסיטה העברית, הטכניון ומכון ויצמן כיכבו ברשימת 100 האוניברסיטאות הטובות בעולם. המפתחים של כיפת ברזל, המפתחים של ההגנה האווירית, של הטכנולוגיה שלנו, רובם המוחלט בוגרי האוניברסיטאות שלנו. בוגרי האקדמיה הישראלית זכו ב-12 פרסי נובל. יש לנו הרבה במה להתגאות. אבל בואו נדאג להם, בואו נבנה אותם, בואו נראה שאנחנו בונים גם את הדור הבא, את התשתית הזו של ההשכלה הגבוהה בישראל. יום הסטודנט הישראלי – נדע לציין, נדע להוקיר. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחבר הכנסת טור פז. זה מנהג נאה לסיים במילה טובה. יפה. חברת הכנסת אתי חוה עטייה, בבקשה. עד חמש דקות לרשותך.

חוה אתי עטייה (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי השרה, בראשית דבריי אני שולחת מכאן את תנחומיי למשפחות חמשת הלוחמים מגדוד נצח יהודה החרדי, שנפלו אתמול. יהי זכרם ברוך. אני מתפללת לרפואת הפצועים ולשלום כל חיילינו. כמו כן, אני שולחת תנחומים למשפחתה של ד"ר ורדה ברש, שנרצחה באכזריות בידי מטפל סיעודי. אני קוראת להגביר את האכיפה ולענוש בעונש המקסימום בחוק. עלינו ליצור הרתעה ולהבטיח שמקרים כאלו לא יקרו שוב. הנושא נמצא בראש סדר העדיפויות בוועדה לעובדים זרים שבראשותי, ולא ארפה ממנו. היום הזה, יום הסטודנט, מחבר בין בית העם ובין הקמפוסים ברחבי הארץ. זהו יום שבו חוקרים וחוקרות עתידיים לומדים ולומדות מקצוע, ואלו שחולמים וחולמות על חברה טובה יותר נפגשים ישירות עם מי שאמורים להגן על החלום ולחקוק אותו בדין. זוהי תזכורת חיה לחובתנו לראות בכל סטודנטית ובכל סטודנט לא רק לומד, אלא שותף לעיצוב דמותה של מדינת ישראל. רז אלקיים, בן 27 משדרות, הוא סטודנט לתואר כפול בהנדסה ביו-רפואית וביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ב-7 באוקטובר, כששמע על המתקפה, הוא היה ברומא עם סבתו. הוא קנה כרטיס טיסה ראשון וחזר הביתה. עוד באותו הלילה התייצב בגדוד 9204 של חטיבת עודד, ומאז צבר כ-350 ימי שירות רצופים: חודשים בצפון תחת אש חיזבאללה, ושוב ושוב זימונים חפוזים למילואים. בתוך כל זה איבד חבר קרוב, שנחטף ונרצח, החמיץ שלושה רבעים מסמסטר שלם, ונדרש להדביק פערים עצומים בלימודים. רז, כמו סטודנטים רבים אחרים, משלם מחיר כפול: בחזית הצבאית והמבצעית מצד אחד, ובחזית האקדמית, שם יש מבחנים, שכירות ורכישת מקצוע, מצד אחר. ובכל זאת, בזכות סגל אקדמי, חברים שסיכמו כל שיעור ואוניברסיטה גמישה, רז ועוד עשרות אלפי סטודנטים ממשיכים לחלום על טקס הסיום. "יחד ננצח" הוא חוזה חברתי שבמרכזו ערבות הדדית. זאב ז’בוטינסקי ניסח את חמשת המ"מים: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא – חמישה יסודות שעל המדינה להעניק לאזרחיה. היום אנחנו מתמקדים במורה, בחובה של ההנהגה להבטיח שכל אזרח ואזרחית יקבלו חינוך והכשרה גם בשנות מלחמה. הלוחמים במדים הם קיר הברזל שלנו. הכנסת חייבת להיות הקיר התומך החקיקתי והתקציבי המונע מקיר הברזל להיסדק. המכללות והאוניברסיטאות עושות מאמצים כבירים, ועדיין הפער גדול. יש עוד המון דברים שעלינו לעשות: להרחיב את הפטור הקיים ולממן שנה אקדמית למי שצברו 120 ימי שירות לפחות; לעדכן את מלגת ממדים ללימודים כך שתכלול גם לוחמי מילואים פעילים; לעגן בחוק חובת קורסי קיץ מרוכזים ודיגיטליים במימון ממשלתי; להכיר בשירות ממושך בכשתי נקודות זכות בחירה; להקים קרן שכר דירה לילדי סטודנטים מילואימניקים, כמו לחיילים בודדים; לתקצב סל טיפולים מיידי החל מ-14 ימי שירות מצטברים וליווי פסיכולוגי לבני הזוג והילדים, ולתקצב הטבות מיסוי למעסיקים השומרים משרה מלאה למילואימניקים סטודנטים, על בסיס מודלים מוצלחים בעולם. אין להנהגה רשות להשתמט מאף אחד מהם, כך כתב ז'בוטינסקי על עקרון חמשת המ"מים. זהו חוזה חברתי, והוא מוחשי במיוחד כשאנו מביטים ברז אלקיים ובחבריו. היום אני קוראת לחבריי מכל סיעות הבית: נאמץ את חבילת התיקונים עוד במושב הנוכחי. כך נבטיח שהברזל יוסיף לעמוד, משום שהוא נשען על קיר איתן של מדיניות, אחריות ואכפתיות. לכל הסטודנטיות והסטודנטים הלובשים מדים, אני אומרת מכאן: לעולם לא תצעדו לבד. אנחנו כאן בשבילכם, בחוק, בתקציב ובמעשה. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לחברת הכנסת עטייה. חבר הכנסת ארז מלול הודיעני כי לא יגיע. חברת הכנסת אורית פרקש הכהן, בבקשה. עד חמש דקות לרשותך.

אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. גם אני מבקשת להתחיל בהרכנת ראש על חמשת החיילים הגיבורים, שנפטרו – שנהרגו – הלילה במלחמה בעזה; אני שולחת תנחומים למשפחות. עם ישראל מחבק אתכם. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנו מציינים היום את יום הסטודנט, ואני רוצה לנצל את הרגע הזה לא רק כדי לברך אלא גם כדי לדבר באמת על מיהם – מי אתם, אותם סטודנטים, ואיפה המדינה צריכה לעמוד ביחס אליכם בימים אלו. מתחילת שנת הלימודים האקדמית 46,000 סטודנטים התייצבו בשורות המילואים. מאחורי כל סטודנט שיושב היום באולם ההרצאות יש סיפור אישי. אבל מאחורי רבים מהם יש גם מדים מקופלים בארון – סטודנטים שמשרתים במילואים, לפעמים שבועות ארוכים, לפעמים בחזית, בארבעה סבבים, לפעמים ברצף, וחוזרים למבחן, לעבודת סמינר, לשכר דירה, שלא מחכה להם. מאז 7 באוקטובר סטודנטים בכל רחבי הארץ חצו את הקווים מהכיתה למילואים, מהמעונות לחזית, בלי לשאול שאלות. הם יצאו להגן על המדינה בלי לחשוב פעמיים. אלו לא רק הצעירים והצעירות בתחילת הדרך, אלה מהנדסים לעתיד, חוקרות מדע, מפתחי טכנולוגיה, אנשי ונשות חינוך ורפואה. הם העתיד של מדינת ישראל. הם עזבו הכול, שמו את החיים האזרחיים בהמתנה, והלכו להגן על המדינה. הם נושאים על הגב שלהם גם את הנטל הביטחוני, גם את הנטל האקדמי וגם את הקושי הכלכלי. הסטודנטים הללו זקוקים למענים נפשיים שאין למערכת יכולת לטפל בהם. רק היום שמענו שוועדת הבריאות טרם התכנסה בעניין החשוב הזה למרות בקשת התאחדות הסטודנטים. אני רוצה לספר לכם על רס"ר במילואים אלון פרקס מכברי, לוחם בגדוד הסיור 6646 משועלי מרום, שנפל לפני כחודש בקרב בצפון רצועת עזה, בן 27 בנופלו. בשנים האחרונות אלון היה סטודנט למדעי המוח באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, שבה התגורר. הוא הותיר אחריו זוג הורים, דניאל וחביאר, ואחות קטנה, נועה. לאחר מותו חבריו סיפרו על השחיקה שהרגיש אלון בסבב המילואים האחרון – מעל 300 ימים במילואים, ובסבב השלישי הוא אמר: די, עד מתי תימשכנה המלחמות? הוא הלך עם צוות של עורב צנחנים, לא ויתר והמשיך, ולא הפקיר את חבריו ואת העם שלנו. אלון, כמו רבים מחבריו לספסל ולנשק, נכנס לעוד סבב ועוד סבב, תוך כדי לימודים, תוך כדי חיים של עשייה. היה לו ברור שאם יש מילואים, כמובן שמתייצבים – שליחות של הגנה על הבית. חבריו סיפרו שאחרי יותר מ-300 ימי מילואים הוא היה אופטימי ומחויך. שנהיה ראויים. אבל בזמן שטובי בנינו מוסרים את נפשם על הגנת הארץ, חוק ההשתמטות מקודם, והאחריות נופלת שוב ושוב על אותם צעירים, אותם מילואימניקים, אותם סטודנטים, שמאמינים במדינה הזו, ללא מענה הולם. הם לומדים, נלחמים, עובדים ושוב חוזרים ללימודים. הם נושאים כמעט לבד בכל הנטל. הם בחוסר שינה, הם בתשישות נפשית, והם צריכים חילוף, ועוד כוחות. זה כבר מעבר לסבסוד או לכסף או למענקים. את זה חייבים לומר כאן, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בקול רם. הממשלה הזו מוכרחה לומר להם, לצעירים הכי מחויבים, הכי טובים, הכי איכותיים, וגם לסטודנטים – רובם סטודנטים. שוויון בנטל הם מבקשים, שירות ישראלי, אלו לא מותרות, זה העתיד של ישראל. סטודנט בשנה ג' בלימודי הנדסה שמשרת במילואים בסבב רביעי סיפר בכאב שלאחר סיור של שמונה שעות ביום נותרו לו שעות מנוחה בודדות, והוא לא מבין איך יש ציפייה שבזמן הזה, שהוא אמור להתכונן למשמרת הבאה, הוא ישלים שעות ארוכות שנלמדו באקדמיה, כשהוא בתנאי שטח, ולא פעם בסכנת חיים ממשית. הדור הזה הוא הדור שמשרת, לומד ועובד, דור העתיד. אלה האנשים שאנו רוצים לראות בעוד עשור בממשלה, במדינה, באקדמיה, בבתי חולים, במנהיגות, בתעשייה הביטחונית; ואנחנו מוכרחים להשאיר אותם כאן, בארץ. הם מנוע הצמיחה האמיתי של ישראל. לשם כך, נאמר בפשטות: אנו צריכים חוק שוויון בנטל, אנחנו צריכים חוק שוויון ישראלי. אנחנו צריכים להשאיר אותם באקדמיה; אנחנו צריכים לתגמל את הסטודנטים הללו כפי שמעולם לא היינו צריכים; אנו צריכים לתת להם ליווי נפשי ולטפח את הדור הזה לא רק במילים; להקל על יוקר המחיה; לסייע להם בשכירות ולספק להם עתיד במדינה הזו. בלי סטודנטים, אין חדשנות, אין אומת הייטק, אין כלכלה, אין רופאים, אין דור עתיד, אין חינוך. אנחנו זקוקים לצעירים שמאמינים במדינה הזו. אנחנו מוקירים ומעריכים אתכם מכל הלב. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה. חברת הכנסת מיכל מרים וולדיגר, בבקשה.

מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית):

כבוד היושב-ראש, כבוד השרה, חברי כנסת, סטודנטים נחמדים, נהדרים, נפלאים, היום אנחנו מציינים את יום הסטודנט, יום שמוקדש לכם, הלומדים, החולמים והבונים את עתידנו המשותף. אני מברכת את הסטודנטים בישראל, את הסטודנטים שלנו הישראלים שלומדים בחו"ל, על ההשקעה, ההתמדה והמסירות שאתם מפגינים במסע הלימודים הארוך שלכם. בהזדמנות זו אני רוצה לברך את האחיין המקסים שלי, רובי וקסברג, שסיים תואר וקיבל אותו אתמול במכללת בית ברל. כל הכבוד לו. באמת, זה לא היה פשוט לו, זה לא היה קל, אני יודעת, ובכל זאת, למרות הכול. אז יישר כוח, רובי. השכלה גבוהה היא אבן יסוד בחברה מתקדמת. היא לא רק פותחת דלתות להזדמנויות – הזדמנויות בתעסוקה ובכלל – אלא גם מעצבת את האזרחים להיות יותר מעורבים, ביקורתיים ויצירתיים. אני כל כך בעד חופש ביטוי בתוך הקמפוסים – זה חשוב, זה נכון, זה מעצב – אבל בין חופש ביטוי לבין הסתה ולבין פגיעה במדינה המרחק הוא עצום. ולכן אני רוצה לברך את חברתי חברת הכנסת לימור סון הר מלך, שנמצאת פה, על החוק החשוב שעבר היום בהכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החינוך. שלא יצעקו – זו ממש לא פגיעה בחופש הביטוי. ממש לא, להפך. אנחנו מרחיבים את חופש הביטוי: תתבטאו כמה שצריך, בלי פחד וחשש. אבל שוב, בין חופש ביטוי לבין לקרוא לחיילים שלנו "רוצחים" ולהסית נגד מדינת ישראל ולפגוע במדינת ישראל, המרחק עצום. זה אומנם נשמע ברור מאליו, אבל כנראה שלא. אני מברכת על החוק. אז כן, ההשכלה הגבוהה ברמה הלאומית היא חשובה כל כך. ההשקעה בהשכלה הגבוהה מחזקת את הכלכלה, מפתחת את הטכנולוגיות החדשות ומקדמת חדשנות. גם ברמה האישית היא מאפשרת לכל אחד ואחד מכם הסטודנטים להגשים את הפוטנציאל האישי שלו, להרחיב אופקים, לפתח כישורים שיקדמו אתכם בחיים. לכן, לא הגיוני ולא מוסרי לגזול את ההזדמנות הזו מאנשים עם מוגבלות ואנשים עם מחלות כאלה ואחרות. שער הכניסה להשכלה הגבוהה אמור להיות פתוח לכולם, וכניסה לפקולטה כזו או אחרת אמורה להיות על פי כישורים ויכולות ולא על פי מסגור מחלתי. אין להפלות אנשים בשל מצב בריאותי כזה או אחר. לצערי כיום המצב הוא לא כזה. אני מחזיקה בידי לא מעט טפסים – כדי להתקבל לאוניברסיטה, לפקולטה כזו או אחרת, נדרש סטודנט בפוטנציאל לחשוף את עצמו, בניגוד לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואת מחלתו: מתי הוא התאשפז, איפה הוא התאשפז, אילו תרופות הוא לוקח. פשוט בניגוד גמור לחוקים במדינת ישראל. לכן הגשתי את הצעת חוק נוספת, בתקווה שאותה כן נצליח לקיים: תיקון חוק זכויות הסטודנט, שימנע את האפשרות לסגור ולנעול את שער ההשכלה הגבוהה מול אותם אנשים על רקע מחלה. שוב, הגיוני אם הוא לא מסוגל והוא לא יכול ללמוד, אבל לא הגיוני אם הוא מסוגל ויכול ברמה האינטלקטואלית ללמוד לימודים אקדמיים ואוסרים עליו את זה בשל מחלה כזו או אחרת. אז אני מקווה באמת שתהיה הצלחה גדולה לכל הלומדים, שכולם יוכלו ללמוד, כי זה כל כך חשוב, ואני רוצה לאחל באופן אישי לסטודנטים האישיים שלי, יואב ושירה, ולאחיינים המקסימים שלי, שלומדים באוניברסיטה – כל אחד באוניברסיטה אחרת, כל אחד במקצוע אחר – חזקו ואמצו. חשוב, ולו יהי שתצליחו כולכם. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

אמן ואמן. תודה רבה לחברת הכנסת וולדיגר. כעת חברת הכנסת לימור סון הר מלך. בבקשה. המליאה שקטה לחלוטין ושומעים אותך היטב. אני לא בטוח שתרצי שישמעו אותך באופן הזה. אפילו את הצד השני באוזניות כמעט שומעים עד לכאן. הכול בסדר. בבקשה, גברתי, עד חמש דקות לרשותך.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בראשית דבריי אני רוצה לשלוח מכאן תנחומים לחמש המשפחות ואיחולי החלמה לפצועים – החלמה, בעזרת השם, מהירה. כשאני עומדת כאן היום ביום הסטודנט, ביום שבו אנו מציינים את יום הסטודנט, אני מבקשת לקחת אתכם למסע בזמן, בדיוק לפני 20 שנה, בחזרה לשנת 2005, להפגנה הגדולה בכפר מימון. באותה הפגנה כולם, פחות או יותר, נראו אותו דבר: אנשי התיישבות, רובם עם כיפות, מיעוט מהם עם כיפת השמיים. רגע לפני שחשבנו שמדובר בעוד עצרת רגילה, פתאום הגיעו אוטובוסים. לא אוטובוס אחד או שניים – עשרות אוטובוסים הגיעו, ויצאו מהם למעלה מ-1,000 סטודנטים. הם לא היו מי שהתרגלנו שעומדים לצידנו. הם הגיעו מהאוניברסיטאות: מהעברית, מתל אביב, מבר-אילן, מכל מוסד אקדמי בארץ. היו בהם חילונים, דתיים, אשכנזים, ספרדים. מה שאיחד אותם לא היה הרקע או המראה, אלא העובדה שהם היו סטודנטים ישראלים שהבינו שמה שקורה עם ההתנתקות זה לא סיפור של מגזר אחד, זה סיפור כלל-ישראלי; זה סיפור על עתידה וחוסנה של מדינת ישראל. אלה היו ארגון תא כתום, ארגון הסטודנטים נגד ההתנתקות. ברגע אחד הם הבהירו לכל מי שהיה שם שההתנגדות להתנתקות לא מגיעה רק ממגזר ההתיישבות, לא רק מהציבור הדתי-לאומי, אלא היא מגיעה מכל חלקי החברה הישראלית, ובפרט מהדור הצעיר, מהסטודנטים, מאלו שיירשו את מדינת ישראל. מדוע אני מספרת לכם את הסיפור הזה? כי הוא מלמד אותנו משהו בסיסי על התפקיד של האקדמיה והסטודנטים בחברה הישראלית. האקדמיה היא חממה לא במובן השלילי של המילה אלא במובן החיובי והחיוני שלה. חממה זה מקום שבו מגדלים צמחים בתנאים אופטימליים; מקום שמוגן מפני סערות חיצוניות; מקום שבו יכולים לצמוח דברים חדשים ומשמעותיים. האקדמיה הישראלית היא החממה שלנו לדור העתיד. היא מקום שבו אמורים לצמוח מנהיגים, חוקרים, מחנכים, רופאים, מהנדסים, אומנים ובעלי המקצוע של המחר. היא המקום שבו אמורים להיווצר הרעיונות שינהיגו את מדינת ישראל קדימה. אבל כמו כל חממה, גם האקדמיה צריכה להיות מוגנת. לא מוגנת מביקורת ומדיון – אלה חיוניים – אלא מוגנת מכוחות שרוצים לחתור תחת יסודות קיומה של המדינה היקרה שלנו. כאן אני מבקשת לגעת בנקודה קריטית. לאחר שנים של התעלמות וזלזול סוף-סוף זכינו לחקיקה מכוננת. היום ועדת החינוך אישרה לקראת קריאה שנייה ושלישית במליאה את חוק זכויות הסטודנט שלי, בשיתוף תנועת אם תרצו. אגב, זו תנועה שהוקמה על ידי מנהיגי תא כתום לשעבר. החוק הזה פשוט, בסיסי ומתבקש כל כך. מוסדות אקדמיים יחויבו לקבוע בתקנון שלהם כי הסתה לטרור היא עבירת משמעת, ותאי סטודנטים שיפרו את התקנון הזה ייסגרו. זה לא מגביל את חופש הביטוי, זה לא מונע ביקורת, זה פשוט אומר שכל מי שקורא להשמדת ישראל, מי שמהלל מחבלים, מי שתומך בטרור, לא יוכל לעשות את זה בקמפוס שמממנת מדינת ישראל. איך הגענו לכאן? איך הגענו למצב שבו אנחנו צריכים חוק כזה? התשובה היא שהתעלמנו יותר מדי, שביקשנו שקט מדומה, שטמנו את הראש עמוק עמוק בחול. מאז מבצע שומר החומות נחשפו מאות מקרים של הסתה לטרור באקדמיה; סטודנטים ישראלים במוסדות ישראליים קראו להשמדת מדינת ישראל; הם היללו מחבלים; הם ארגנו מחאות נגד חיילי צה"ל ושוטרים שנטרלו מחבלים בפיגועים. איך הגיבה האקדמיה? לרוב בשתיקה. היום אנחנו שולחים מכאן, מכנסת ישראל, מסר ברור: האקדמיה הישראלית היא העתיד שלנו, ואנחנו חייבים לגדוע ממנה כל שביב של תמיכה והסתה לטרור. לא כי אנחנו נגד דיון או ביקורת, אלא כי אנחנו בעד עתיד יהודי ודמוקרטי למדינת ישראל. הסטודנטים של היום הם המנהיגים של מחר. הם אלו שיקבעו פה את פניה של ישראל בעשורים הבאים. אנחנו חייבים לוודא שהם יוצאים מהחממה האקדמית עם כלים לבנות, עם הכשרה לחזק את מדינת ישראל, ולא לחתור תחתיה. לכן, ביום הסטודנט הזה אני קוראת לכל הסטודנטים כאן: זכרו את זכויותיכם ואת ייעודכם. זכרו שאתם לא סתם צרכנים של ידע, אתם שותפים בעיצוב העתיד. אתם אלה שתקבעו כיצד תיראה האקדמיה הישראלית, ואם היא תהווה חממה לצמיחה חיובית או, חלילה, להפך. הבחירה בידיכם. אנחנו מחויבים לכם ונמשיך לעמוד לצידכם. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחברת הכנסת סון הר מלך. אני מתכבד להזמין כעת את השרה אורית מלכה סטרוק, בשם שר החינוך, לסכם את הדיון. בבקשה.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מתכבדת לקרוא את תשובתו של חברי שר החינוך. לפני שאקרא את התשובה שלו אני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי להביע תודה עמוקה לשר החינוך – בשם רבים רבים מבוגרי התיכונים בארץ – על רוחב הלב שהוא גילה בהחלטתו על בחינות הבגרות בעקבות עם כלביא, כאשר אפשר להם שלא להיבחן ולהסתפק בציוני המגן. אני חושבת שמעבר לפן הפרקטי, שמאוד מאוד הקל על התלמידים, כל תלמיד ותלמידה במדינת ישראל הרגיש ששר החינוך פשוט רואה אותו. אז אני רוצה להגיד לך, שר החינוך יואב קיש, תודה. אני מאוד גאה להיות בממשלה שאתה שר החינוך שלה. כך כתב שר החינוך: אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, סטודנטים יקרים וסטודנטיות יקרות, אני מברך אתכם, את הכנסת וחבריה, על ציון יום הסטודנט הלאומי. תודה מיוחדת וגדולה לכם, הסטודנטים משרתי המילואים, על תרומתכם הרבה לביטחונה ולעתידה של מדינת ישראל. אתם פניה היפות של החברה הישראלית, ואעשה ככל שביכולתי להמשיך ולסייע לכם באתגרים שמולם אתם עומדים בחזרה לספסלי הלימודים. מלחמת חרבות ברזל עודנה בעיצומה, ורק לאחרונה סיימנו את מבצע עם כלביא שעורר אתגרים נוספים לסטודנטים משרתי המילואים. אנחנו נחושים להביא הסכם הקלות עם המוסדות להשכלה גבוהה גם לשנת הלימודים הקרובה, תשפ"ו; אנחנו מחויבים למשרתי המילואים תמיד ויתר על כך כל עוד המלחמה נמשכת. במהלך חודש פברואר האחרון קידמנו, באמצעות המועצה להשכלה גבוהה, מתן מענה רחב לסטודנטים, הכולל סיוע אקדמי ונפשי לסטודנטים משרתי המילואים. התמיכה כוללת השלמות שיעורים, שיעורי עזר, פתיחת מועדי בחינות נוספות, הנגשת חומרים דיגיטליים והכפלת קורסים בסמסטר ב' וסמסטר קיץ, כמו גם השלמת קורסים וביטול קנסות בגין גרירת תואר. הקריטריונים לתמיכה כוללים סטודנטים ששירתו במילואים מעל 21 ימים במצטבר במהלך סמסטר, 35 ימים במהלך כל שנת הלימודים או 60 ימים ומעלה בשלושת החודשים הקודמים לפתיחת הסמסטר. כמו כן, התמיכה כוללת בני זוג של משרתי מילואים והורים לילדים עד גיל 13. המלחמה טרם הסתיימה ומזמנת אתגרים משתנים. המאמץ והמחיר האישי של הסטודנטים במילואים וכוחות הביטחון מול עיניי תמיד. מי שנותן יותר צריך לקבל יותר. גם בהזדמנות זו אחזור על כך כי אנו עושים כל מאמץ שסטודנט במילואים לא ייפגע בעקבות שירותו ויקבל את כל התמיכה לעמידה ביעדי הלימודים. לצד המענים לאנשי המילואים, מעל 17,000 סטודנטיות וסטודנטים קיבלו השנה את מלגת מיל-go של המועצה להשכלה גבוהה, בשיתוף עם התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות. זהו ביטוי למחויבות שלנו לסייע לכל צעיר וצעירה בישראל לרכוש השכלה, ללא תלות במצבם הכלכלי. כיו"ר המועצה להשכלה גבוהה אני גאה בכך שהמועצה ממשיכה לפעול ולהוביל לשוויון הזדמנויות, תוך שמירה על מצוינות מחקרית ואקדמית, כאשר היא מגבירה את הנגישות להשכלה הגבוהה בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית ולאוכלוסיות ייחודיות – החברה הערבית, החברה החרדית, עולים חדשים ויוצאי אתיופיה – הייתי אומרת שכדאי להחיל את זה גם על עולים חדשים מבני המנשה. מן הראוי. השנה זו השנה הראשונה אשר בה התיקון לחוק שהובלתי אפשר והוביל לכך שמוסדות ההשכלה הגבוהה קלטו לוחמים ואנשי מילואים גם אם הם מתחת לנתונים הנדרשים לכניסה. זהו מהלך תקדימי ואסטרטגי, שמכיר בחשיבות ההתנדבות וסיכון החיים למען הכלל, כערך המאפשר הקלה בכניסה למסלול ההשכלה הגבוהה. פרויקט דור ראשון להשכלה אקדמית, שהתחלתי עם כניסתי לתפקיד כשר החינוך, ממשיך כיעד מרכזי גם בשנה זו, ואני פועל במלוא הכוח על מנת לקדם אותו. מדינת ישראל נמצאת במלחמה קשה, והיום שילמנו מחיר קשה, עקב נפילתם של חמישה לוחמים מטובי בנינו, השם ייקום דמם. הלוחמים בעזה פועלים לחזרתם בהקדם האפשרי של כל החטופים לביתם והכנעת חמאס. אני מחבק מכאן את המשפחות השכולות ואת משפחות הפצועים. מדינת ישראל חייבת לכם חוב גדול. מכאן אני שולח לכם, הסטודנטים והסטודנטיות הלומדים באוניברסיטאות, במכללות האקדמיות, במכללות ובסמינרים להוראה, את ברכת הדרך. כשר החינוך וכיושב-ראש המועצה להשכלה גבוהה אשמח לראות רבים ורבות מכם בוחרים בהוראה ובחינוך, ובכניסה למערכת החינוך כדור הבא למצוינות של מורים ומנהלים חדשים. אוסיף, ברשותך, היושב-ראש, שכשרה הממונה על השירות הלאומי-אזרחי אני סיכמתי עם שר החינוך שאנחנו נפתח מסלול מיוחד למשרתי שירות לאומי במסלול חינוך, ובמקביל לשירות הם יוכלו גם להתחיל ללמוד חינוך ולעשות גם סטאז' בחינוך, ואז אנחנו נקבל כוח אדם יותר איכותי לשורות המורים והמורות שלנו, שהן שורות שהולכות ומידלדלות ומן הראוי לחזק אותן. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

מבורך בהחלט. תודה רבה לשרה סטרוק.

היו"ר אמיר אוחנה:

אני מתכבד כעת לפתוח את הנושא הבא שעל סדר-היום, והוא: ציון עשרים שנה לאישור תוכנית ההתנתקות והגירוש מגוש קטיף. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת עודד פורר לפתוח את הדיון, בבקשה. עד חמש דקות, אדוני, לרשותך.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

תודה, אדוני. ראשית כמובן אני רוצה שוב לשלוח תנחומים למשפחות הנופלים ולאחל החלמה לפצועים. מדובר ביום לא קל עבור כל עם ישראל. כולנו יחד מחבקים את המשפחות האלו ואת הלוחמים ומאחלים לפצועים החלמה מהירה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, לפני 20 שנה, ב-16 בפברואר 2005, הבניין הזה המה ורחש, רגע לפני שמצביעים בקריאה השלישית על תוכנית ההתנתקות. הכנסת אז העבירה בקריאה שלישית את חוק יישום תוכנית ההתנתקות, והגירוש יצא לדרך. בפצע הפתוח הזה, שאנחנו עוסקים בו היום, צריך לזכור מה שהיה כדי שמה שהיה לא יהיה שוב. מדובר בפצע פתוח, אדוני היושב-ראש, של גירוש אלפי מתיישבים מביתם, ומסירת שטח לאויב, שהפך אותו למדינת טרור ליד הבית שלנו. מי שהצביעו אז בעד, מהם נמצאים היום בהנהגת המדינה בתפקידים הבכירים ביותר, אותם אנשים שמכהנים היום ומנהלים את המדיניות הביטחונית והמדינית של מדינת ישראל: ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון ישראל כץ ויושב-ראש המועצה לביטחון לאומי צחי הנגבי, שלושתם בבית הזה הרימו את ידם כדי לאשר את חוק יישום תוכנית ההתנתקות. ולצערי מאז, 20 שנה אחרי, כאילו הם לא למדו כלום. אז פינו יישובים וגירשו יהודים מביתם, והיום מזרימים באישור, בסמכות, דלק, ציוד וסיוע לאויב; אז פינו יישובים, ואחר כך הם גם העבירו מזומנים ומזוודות של מזומנים, שאפשרו להעביר לחמאס, כדי לקנות שקט לטווח הקצר במחיר יקר ששילמנו בטווח הארוך. זאת לא טעות. הדברים שקרו אז ומאז הם לא טעות אלא קונספציה. זאת קונספציה שכשלה שוב ושוב ושוב, זאת קונספציה שהם היו בה ב-2005, והם היו בה אחר כך, כשאישרו את העברת מזוודות הכסף, והם נמצאים בה גם עכשיו, כשמאשרים גם בימים אלה כניסה של מאות משאיות עם ציוד ודלק, שבסוף מגיעים לידיים של האויבים שלנו. זאת קונספציה שכשלה בגירוש, ולצערי היא ממשיכה להיכשל גם היום. ועדיין כשאנחנו מסתכלים בראי של 20 שנה לאחור, אנחנו מנסים לראות גם מה עלה בגורל אותם המתיישבים, מה עלה בגורל אותם אלה שמדינת ישראל בהחלטה גירשה מביתם. היום קיימתי בוועדה לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל דיון מיוחד לציון 20 שנה לגירוש מגוש קטיף ומהשומרון. המטרה הייתה באמת לאפשר למפונים להשמיע את קולם. נדהמתי, אדוני היושב-ראש, להבין שעדיין יש מפונים שחיים בקרווילות ובדיור זמני, 20 שנה אחרי שמדינת ישראל החליטה לגרש אותם מביתם. אחד הדברים המרכזיים והמדהימים שעלו הוא הפער הבלתי-נסבל בין המהירות שבה מדינת ישראל הוציאה מן הכוח אל הפועל את ההחלטה לגרש, לאיטיות שבה היא מטפלת בכל אותם מגורשים, בכל אותם האנשים שהחריבו את ביתם, ומדינת ישראל היא זאת שחייבת לבנות את ביתם מחדש. אני חייב לומר שמדובר באמת בכשל מוסרי וערכי, שחוצה כבר ממשלה אחרי ממשלה אחרי ממשלה אחרי ממשלה. אנחנו מדברים על טיפול של שנים ארוכות. עלו בתוך הדיון הזה מספר נקודות, שגם חשוב, דווקא, גברתי השרה, שתהיי ערה גם להן. מדובר באמת בתיקון החלטת ממשלה שמצריך תיקון שיאפשר למתיישבים שפונו לטפל כבר במה שהם יודעים לטפל בו, אם זה הקמת אזורי תעסוקה או נושאים אחרים שכרגע עוד מתוקף החלטת הממשלה הם נתונים בסמכות החטיבה להתיישבות – שאומרת בעצמה: אנחנו לא יודעים להקים אזורי תעסוקה ולנהל אותם, זה לא מתפקידנו. ופה באמת, בתקציב קטן, שהוא מחויב עבור אותם האנשים, אפשר לפתור את הבעיה הזו. לכן, אני אומר, חייבים להביא בטווח הזמן המיידי החלטת ממשלה, שכבר הטיוטה שלה כתובה, שמעבירה את הסמכויות ליישובים עצמם, שמפרסמת ומאפשרת את הפיצוי הכספי הנדרש. והדבר האחרון, ובו אני אסיים: מפונים עדיין מקבלים צווי פינוי מהדיור הזמני שלהם כשלא השלימו עדיין את דיור הקבע. הדבר הזה הוא בלתי נסבל בעליל. חייבים לעצור את הפארסה הזאת. לא יכול להיות שמדינת ישראל תפנה מביתם את מי שהיא כבר גירשה בעבר. תודה, אדוני.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה. וכעת חבר הכנסת אריאל קלנר, בבקשה.

אריאל קלנר (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית אני שולח תנחומים למשפחותיהם של חמשת לוחמינו שנפלו על הגנת המולדת: בנימין אסולין, משה שמואל נול, נועם אהרון מסגדיאן, מאיר שמעון עמר, משה נסים פרש, השם ייקום דמם. יהי זכר הנופלים ברוך. רפואה שלמה לכל הפצועים. חיילינו נפלו כדי להבטיח את חיינו ולא, כפי שהעז מישהו לטעון אתמול, על שלמות הקואליציה. אירועי 7 באוקטובר והמלחמה קשורים ישירות לעקירת גוש קטיף וצפון השומרון לפני 20 שנה. הקונספציות שאם נברח מהטרור, הוא יחדל, שאם נהפוך אדמת מולדת למגרשים למכירה ולמסירה באפס מחיר, נקבל לגיטימציה בין-לאומית, הן שהביאונו עד הלום. עקירת גוש קטיף וצפון השומרון לא הייתה הראשונה בשרשרת. היא הייתה המשך ישיר לדרך אוסלו. לפני אוסלו, מחלקה החזיקה את ג'באליה וכוחותינו סרקו את השטח כדי לתפוס רובה מוברח; היום אנחנו מתמרנים ברצועה עם ארבע וחמש אוגדות מול מכונת מוות קטלנית. אבל עקירת גוש קטיף כן הייתה אבן דרך משמעותית בדרדור המצב הגיאו-אסטרטגי של מדינת ישראל, כל הדרך אל 7 באוקטובר. עד העקירה ציר פילדלפי היה בידינו. עד העקירה הרצועה הייתה מחולקת. לאחר העקירה קמה חמאסטן, ודרך ציר פילדלפי המוברח הוברחו כמויות אסטרונומיות של אמל"ח, מערכת מנהרות זוועתית הוקמה. "למען עתיד ילדינו", הבטיחו לנו באוסלו ובגירוש; הילדים של אז הם ההרוגים, הפצועים והנכים של היום. ואת הכול הכול נצטרך, אדוני היושב-ראש, לחקור. ועדת חקירה ממלכתית ושוויונית, לא ועדה של יצחק עמית, כמו שמשום מה רוצים דווקא כל אנשי השמאל, שתמכו באוסלו, בגירוש, בעסקת שליט, בצבא קטן וחכם, וגם כל ראשי מערכות הביטחון מ-7 באוקטובר. מעניין שזה מה שהם רוצים. הוועדה היחידה שרלוונטית היא ועדת חקירה ממלכתית שוויונית, שתקבל אמון של כל העם ותהפוך כל אבן 30 שנה אחורה, מהימים שבהם מחלקה אחת החזיקה את ג'באליה ועד שהגענו למצב הזה. פרסמתי מתווה שעונה בדיוק על הצורך הזה, ואני מקווה שהוא זה שיקודם. כך או אחרת, אדוני היושב-ראש, יש כאלה שלא למדו דבר. עדיין מנסים לברוח, והפתרון היחיד שהוכח כעובד – שליטה בשטח. אז קראו לנו "אויבי השלום". היום קוראים לנו "אויבי החטופים". אז שטפו את המוח עם שירים כמו "הבטחתם יונה, הבטחתם שלום", כאילו אין כאן אויב, רק פרטנר לשלום שצריך משהו. היום זה: למה החטופים עדיין שם? כאילו אין כאן אויב צמא דם שמשתמש בחטופים כנשק כדי להכניע אותנו. אז קראו למי שהתנגד למסירת ארץ "אויב השלום". היום קוראים למי שמתנגד לכניעה "אויב החטופים". אז הדברים הרחיקו את השלום שנות דור, היום הם מקשיחים את עמדות האויב, מזיקים להחזרת אחינו החטופים, פוגעים במאמץ המלחמתי ומתמרצים את החטיפה הבאה. אדוני היושב-ראש, גוש קטיף עצמו היה חבל ארץ פורח: שילוב של חלוציות ותורה, ציונות ואהבת ישראל ללא גבולות – כל הכוחות שהפרוגרס הפוסט-ציוני מתעב, כל הכוחות שכל כך כל כך חיוניים להבסת אויבינו צמאי הדם. אני באופן אישי את שיעור חיי קיבלתי אז. הייתי אז סטודנט, פעיל בתא הכתום בטכניון, ויחד עם המונים ניסינו למנוע את רוע הגזרה. אבל אז ראיתי כיצד שנאת חינם הופכת אזרחים נאמנים לאויבים; איך תקשורת שומרת על האתרוג, ראש ממשלה שחשוד בשחיתות, רק כי בחר להרוס את מפעל ההתיישבות; איך הכפישה התקשורת את המתנגדים; איך אכיפה בררנית רמסה זכויות אדם, בלי בג"ץ ובלי בצלם, וזרקה ילדות שחסמו כביש למעצר עד תום ההליכים. אז קיבלתי, אדוני היושב-ראש, את שיעור האזרחות שלי במדינת ישראל. חבריי, דרך גוש קטיף איננה הבעיה – היא הפתרון. ידועה האמרה שקשה יותר להוציא את הגלות מהיהודי מאשר להוציא את היהודי מהגלות. וכך גם היום, קשה הרבה יותר לעקור את תודעת אוסלו המעוותת מאשר להביס את חמאס. יש לנו מלחמת חורמה באויב, אבל יש לנו גם תיקון, תיקון אמיתי וגדול לעשות בבית. תיקון של תודעה מקולקלת ומעוותת, שגם היום מעדיפה מלחמת נצח. כן, כן, יש כאן כאלה שמעדיפים מלחמת נצח מאשר להכריע את האויב בדרך שכואבת לו, דרך האדמה. ההתיישבות, במיוחד מול האויב שלנו, היא הניצחון. התיישבות היא הביטחון, אבל מעל הכול, התיישבות היא התכלית של שיבת ציון, התיישבות וריבונות. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחבר הכנסת קלנר. וכעת חבר הכנסת נאור שירי, בבקשה. עד חמש דקות לרשותך.

נאור שירי (יש עתיד):

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני כמובן מצטרף, ביום הקשה שאנחנו עוברים. אני תמיד תוהה ביום כזה – ובעשרה ימים בחודש האחרון; יש לנו חודש נוראי, לפני 12 ימים גם היה אסון הפומ"ה – באיזה מהירות הפכנו להיות מנרמלים. פעם, לא יודע, בהרגשה שלי המדינה הייתה מורידה את הדגל לחצי התורן, תוכניות משתנות בטלוויזיה, אבל אני מרגיש שאנחנו הפכנו להיות בעל כורחנו – לא בעל כורחנו – קצת אפתיים לאירועים האלה. כמובן, לא באופן אישי אלא כחברה. תכננתי לדבר על ההתנתקות, כאילו, דברים אחרים לגמרי. אני לא רוצה לגרור עכשיו הודעות אישיות, בטח לא בציון יום מיוחד, אבל אני לא יכול שלא להתייחס לנאום של חבר הכנסת קלנר. קודם כול אגיד שאני מצטרף למה שעודד פורר אמר בנוגע לטיפול. אנחנו רואים את זה שנה אחר שנה, ובשנה האחרונה כבר חמישה-שישה תקציבים שונים, כשיש עדיין מינהלת תנופה, לדעתי אם אני לא טועה, כך קוראים לזה, שמתוקצבת בכמעט 66 מיליון שקלים, ואמורה לטפל עדיין במפוני ההתנתקות על שלל הצרכים שלהם. כל פעם אני מבקש, וגם חברי בוועדת הכספים ינון אזולאי – כל פעם אני מבקש לדעת מה קורה עם ההליכים האלה, מה בדיוק הם עושים, מה תקני כוח האדם, איפה זה עומד, מה, לאיפה בדיוק 66 מיליון השקלים הולכים, אבל אני לא יודע, אני לא, אני פחות מקבל תשובות בוועדת הכספים, לזה קצת התרגלתי. חרה לי במיוחד הנאום של קלנר. כי מה שבעצם אתה עשית, חברי חבר הכנסת קלנר, זה יצרת הקשר ישיר – בעיניי גם הכותרת של "גירוש", ולא איכנס לזה. גירוש – זו בסוף הייתה החלטת ממשלה, שבאה לידי ביטוי בכנסת, שבאה לידי ביטוי בהחלטות ממשלה כאלה ואחרות. אני זוכר שנגיד – – –

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

זה היה גירוש.

נאור שירי (יש עתיד):

לא, אני עוד לא הגעתי למי אישר, כמה פעמים הצביעו.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

"התנתקות" זה מילה עם – – – גירוש, זה מה שזה היה.

נאור שירי (יש עתיד):

בסדר גמור, זאת החלטת ממשלה. היו יישובים – –

עודד פורר (ישראל ביתנו):

– – – הרבה כסף לחמאס, זה לא תוכנית – – –

קריאה:

בדיוק.

נאור שירי (יש עתיד):

– – יישובים שפונו, גם לאחרונה בהסכם החכירה.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

זבל מפנים, זבל. בני אדם – – – הולכים.

נאור שירי (יש עתיד):

בסדר גמור. החלטת הממשלה – – –

היו"ר אמיר אוחנה:

חברי הכנסת והשרה הנכבדה, רשות הדיבור לחבר הכנסת שירי. אם תצטרך עוד כמה שניות, תקבל.

נאור שירי (יש עתיד):

לא, לא, בסדר גמור, תודה רבה. אני רוצה לעשות תזכורת קטנה וריענון היסטורי, כי עובדות זה אירוע מאוד חשוב, בטח ובטח בעידן שבו אנחנו נוכחים. יו"ר האופוזיציה – למרות שהוא אמר את זה – יו"ר האופוזיציה לא היה בנימין נתניהו בעת ההתנתקות. הוא היה שר האוצר. הוא הצביע גם בממשלה וגם בכנסת בעד תוכנית ההתנתקות. לא רק זה, גם כשהוא תמך במשאל העם, הוא עמד, לדעתי מול אורי אריאל, אני לא זוכר, והוא אמר: שלא תתבלבל, גם אם יהיה משאל עם, כמו שאנחנו מבקשים, אני אצביע בעד ההתנתקות. הוא מהמנסחים של כל האירוע הזה. זה, ובנוסף למה שחבר הכנסת פורר אמר, גם ישראל כץ הצביע בעד, וגם צחי הנגבי, ש-18 שנים – הוא אמר, בעקבות המבצעים האחרונים, שחמאס איבד מכל יכולותיו והחזרנו אותו 18 שנים אחורה. ההתנתקות וחוסר הטיפול – אין שום קשר לחוסר הטיפול בחמאס. אתם ממשלה שראיתם, בפרדיגמה מדויקת, ואידיאולוגיה של ניהול הסכסוך ודחיית הסכסוך, את חמאס כנכס. אתם ראיתם את זה כחלק מהאירוע כשאתם מנהלים את המזרח התיכון, דחיית הסכסוך. עכשיו תשים לב, חבר הכנסת פורר, כמה מבצעים תחת בנימין נתניהו היו ברצועה. חורף חם, אתגר כפול, עופרת יצוקה, ארבעת המינים, כוחות שמיים, חוק ברזל, שעת נעילה, הד חוזר, עמוד ענן, צוק איתן, פירות טרופיים, גן סגור, חגורה שחורה, שומר חומות, שובר גלים ומגן וחץ. תסתכלו כמה מבצעים. לפנות? אתה בא ואומר שפינוי יישובים לא נותן ביטחון; מי פינה את חברון? מי זה שעמד בגבעה מול אשקלון ואמר: אנחנו לא ניתן לצבא, אנחנו לא נעצור את הצבא, אנחנו נמוטט את החמאס. מי יזם את כל פרויקט הפייבוקס לחמאס, אנחנו? באיזה עולם אתה בא ועושה קורלציה בין אוסלו, ההתנתקות ומה שעכשיו קורה? ואתה עוד מאשים – יש איזה נימה של אשמה, כאילו אנחנו אלו שאומרים עכשיו לעצור את הלחימה והחלפנו את השלום בחטופים, עושה איזה סלט טורקי פה מאני לא יודע מה. שני משפטים אחרונים. אני מציע באמת, חבר הכנסת קלנר, תיסגרו על הפרטים בהיסטוריה ותחליטו מה אתם עושים. זה לא עניין של ימין או שמאל, אצלכם זה עניין של כיסא, כל מה שמקדש את הכיסא. אם נפנה את חברון או אם נחזיר חלקים בערבה כחלק מהסכם השלום עם ירדן, או עכשיו נייצר מערכת תשלומים לחמאס, הכול זה בשם הכיסא, לא בשם אידיאולוגיה, לא בשם אסטרטגיה ובטח לא בשם ביטחון ישראל. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

כדי להשלים את התמונה ההיסטורית, אם כבר הזכרת את הכיסא, אז צריך לציין שאכן דייקתם כשאמרתם שראש הממשלה הצביע כפי שהצביע, אבל בהמשך הוא גם ויתר על הכיסא וגם על התפקיד הבכיר של שר האוצר והתפטר לפני מימוש תוכנית ההתנתקות, בגלל האופן שבו היא התקדמה. אבל זה למען ההשלמה של הפרטים ההיסטוריים. חבר הכנסת ינון אזולאי, בבקשה.

נאור שירי (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, בזמן שינון מגיע, יש לך הצבעות שבהן אתה יוצא נגד הקואליציה.

היו"ר אמיר אוחנה:

נכון.

נאור שירי (יש עתיד):

ואתה מצביע נגד הקואליציה בדברים שחשובים לכל אחד ואחד מאיתנו. אני רוצה להאמין – – –

קריאה:

היו"ר אמיר אוחנה:

חבר'ה, לא סתרתי אף עובדה מהעובדות שאמרתם, אני רק משלים את התמונה. אני חושב שראוי – אם אנחנו רוצים לדייק, אז משלימים את התמונה. ואם כבר להשלים את התמונה, אז אביו של חבר הכנסת אזולאי, שכיהן אז בכנסת, הצביע נגד תוכנית ההתנתקות. בבקשה.

נאור שירי (יש עתיד):

יפה. בנימין נתניהו לא היה יו"ר האופוזיציה.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

– – – החוץ והביטחון.

היו"ר אמיר אוחנה:

אביו המנוח, חבר הכנסת דוד אזולאי, הצביע נגד תוכנית ההתנתקות.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

אפילו שהוא היה בקואליציה, הוא אז הצביע נגד הקואליציה.

היו"ר אמיר אוחנה:

בבקשה, חבר הכנסת אזולאי.

ינון אזולאי (ש"ס):

תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. כבוד השרה, חבריי חברי הכנסת, בטרם ניגע בעניין שלשמו התכנסנו, נזכיר את שמות הנופלים של היום: מאיר שמעון עמר, בן 20, לוחם בגדוד נצח יהודה, חטיבת כפיר; משה ניסים פרש, בן 20, גם לוחם בגדוד נצח יהודה, חטיבת כפיר; נועם אהרון מסגדיאן, בן 20, לוחם בגדוד נצח יהודה, חטיבת כפיר; משה שמואל נול, בן 21, לוחם בגדוד נצח יהודה, חטיבת כפיר; בנימין אסולין, בן 28, החטיבה הצפונית, אוגדת עזה. יהי זכרם ברוך. כולנו בוכים וכואבים כל חייל שנופל ונפצע. יש עוד מספר רב של פצועים מהתקרית. נאחל לכולם רפואה שלמה.

היו"ר אמיר אוחנה:

אמן.

ינון אזולאי (ש"ס):

חיילים אלו נפלו על קידוש שם שמיים. חיילים אלו, שמקדשים את שם שמים, באים ממשפחות חרדיות. יש מי שאתמול אמר שאנחנו אולי שולחים אחרים למות, לא ילדינו, אז אני רק רוצה להגיד לאותו אחד, שלא ראוי אפילו שאני אזכיר אותו, שאנחנו, כל מעשה שאנחנו עושים וכל יהודי שנופל, הוא אח, הוא בן, הוא קרוב. הכאב הוא חד, הכאב הוא כאב, כיהודי באשר הוא. כאשר אתה לוחץ על אצבע אחת, כל הגוף מרגיש. ואנחנו כעם יהודי, אנחנו גוף אחד, וזאת המעלה שלנו, להיות גוף אחד. יהיה זכרם ברוך.

היו"ר אמיר אוחנה:

אמן.

ינון אזולאי (ש"ס):

לעניין שלשמו התכנסנו, האמת, כתבתי משהו, אגיד משהו אחר. גירוש או התנתקות, עקירה – יכול להיות שכל התשובות נכונות. כל אחד, השאלה איך הוא מסתכל על זה. כיהודי מאמין, אני מאמין שגירשו. אני הייתי שם בתור ילד – בתור בחור, יותר נכון. הזכרת את מור אבי, אבא שלי לקח אותי לשם. הייתי בחור אברך, בדיוק התחתנתי – זה היה שנתיים אחרי החתונה.

נאור שירי (יש עתיד):

בן כמה היית?

ינון אזולאי (ש"ס):

חמש שנים מעליך. אני אגיד לך בן כמה הייתי – הייתי בן 26.

היו"ר אמיר אוחנה:

הוא היה בנוער הליכוד, אתה היית בנוער ש"ס.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

וכשהייתי שם, במקום הזה, אני חושב – אתה יודע, אנחנו מדברים היום אם הצביעו בעד או נגד. אני לא חושב שזה משנה כיום. מה שהיה אז – באותו רגע זה שינה, היום זה לא משנה. אתה יודע למה זה לא משנה? כי היום אותם אנשים עדיין מתגלגלים, וכמו שאמרת, אנחנו רואים את זה בוועדת כספים, עדיין לא לכל האנשים האלה מצאו את הפתרון. וגם אלה שמצאו להם את הפתרון הכלכלי, הפתרון הנפשי העמוק שהוא חווה עד היום – זה לא עזר לו. היינו שם בבית הכנסת ועשינו את התפילה האחרונה, אני חושב. אני זוכר את הנערים שגררו אותם, אני זוכר איך המשטרה התנהגה שם. אני ראיתי מראות שלא הייתי רגיל לראות. סיימנו את הסיור שלנו, אותו סיור, בזמן העקירה, כשאנחנו מגיעים לבית העלמין ורואים קברים של ילדים ותינוקות שנרצחו במקום הזה. ואת הדם הזה לקחו משם – לקחו את הגופות של הילדים האלה, שמסרו את נפשם. זה מה שנשאר לאותן משפחות, זה מה שנשאר לעם היהודי. העם היהודי, לא נשאר לו עכשיו אם הוא הצליח בכלכלה באותו מקום, אם קיבלו את הפיצוי המגיע להם – שמגיע להם – או לא; העם היהודי נשאר עם פצע עמוק, עם צלקת. אתה יודע מה, זה פצע מדמם, עדיין; זה פצע שלא הגליד, שכואב לעם ישראל. אבל מה מפריע לי במקום כזה? שבאותו זמן הייתה שנאה. ראינו את כל ההתבטאויות; ראינו את כל ההתנהגות. והפחד שלי – שהיום אנחנו נמצאים באותו מקום. היה 7 באוקטובר, כל עם ישראל התאחד. היינו אוהבים אחד את השני, היינו מדברים אחד עם השני טוב – לא רק בבית הזה, בכלל בעם ישראל, אבל הבית הזה היה כמראה, כראי לכולם. הגענו היום למצב שאנחנו חוזרים מהר מאוד. היה עם כלביא, שבועיים הייתה לנו הפסקה, עוד פעם מתאחדים – אבל שנאת החינם עוד פעם. בשבוע הבא יחל י"ז בתמוז, שלושת השבועות לפני שנחרב בית המקדש ונשרף ועלה באש – על מה? על שנאת חינם. אנחנו אשמים במה שקורה, כי אנחנו, ואני מדבר גם על עצמי, נכשלים – אולי לא מדברים בכבוד זה לזה, אנחנו מגלים לפעמים שנאה כלפי השני בכל מיני אמירות מטופשות; משתמשים לפעמים בחללים כדי להגיד עליהם כל מיני התבטאויות על אחרים. האם זה הולך בשביל הקואליציה או האופוזיציה? זה לא מעניין. החבר'ה האלה, שהלכו, לא מעניין אותם קואליציה ולא אופוזיציה. אלה קדושי עליון, שעניין אותם רק דבר אחד, הם השאירו רק צוואה אחת: נלחמנו למען עם ישראל, למען אדמת ישראל; אנחנו נלחמים בשביל שעם ישראל יהיה מאוחד, שלעם ישראל יהיה טוב, שלדורות הבאים יהיה טוב – על זה הוא נלחם. התפילה שלי, שמהמקום הזה היא תצא: הייתה עקירה, היה גירוש, הייתה התנתקות – שכל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה – אבל את הכאב של אז נרגיש אנחנו, ומפה נפיץ אהבת חינם ולא, חלילה, את שנאת החינם. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

אמן ואמן. חבר הכנסת משה סולומון – לא איתנו, נכון? לא. חברת הכנסת לימור סון הר מלך, בבקשה, גברתי.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני ניצבת כאן היום 20 שנה אחרי תוכנית ההתנתקות, או במובנה האמיתי – גירוש משפחות יהודים מביתם. כאישה שחוותה על בשרה את הגירוש ההוא, כתושבת היישוב חומש, אחת מאלפי המשפחות שגורשו מבתיהן, אני הייתי גם אחת ממתפקדי הליכוד שהצביעו נגד התוכנית באותו משאל מתפקדים בשנת 2004, כש-60% מהמתפקדים הכריעו נגד הנסיגה. אני לא רוצה לדבר כעת על קושי העקירה, שעליו דיברתי רבות ועוד אדבר בהזדמנויות אחרות. אני מבקשת לדבר דווקא על חוויה אחרת: כיצד בן לילה הפכנו אנחנו המתיישבים לדמון, לאויבי המדינה. אני מבקשת להעיד ממקור ראשון איך מדינה דמוקרטית יכולה להפוך בן לילה את אזרחיה מחלוצים לאויבי העם; איך מנגנון תעמולה ציבורי מתוחכם ומרושע וחסר עכבות יכול להכשיר קרקע נגד קבוצת אוכלוסייה שלמה. ובימים שבהם שוב עולות קריאות למדינה פלסטינית חשוב מתמיד להזכיר כיצד התהליכים האלו מתחילים באמצעות דה-לגיטימציה של המתנגדים. זה התחיל עם ההחלטה שלנו המתפקדים להצביע נגד התוכנית. למוחרת המשאל, כשהדמוקרטיה הישראלית הכריעה נגד העקירה, ראינו תגובה חסרת תקדים מהתקשורת המרכזית. במקום לכבד את ההחלטה הדמוקרטית התחיל מסע הכפשה. נחום ברנע כתב בידיעות אחרונות: "כאשר הרוב מדיר את רגליו מהקלפי המיעוט חוגג, הזנב מכשכש בכלב – – – המתנחלים – – – החליטו במקום הליכודניקים"; סימה קדמון הכריזה: הליכוד נגד העם; נחמה דואק טענה שהליכוד ימני קיצוני ודתי, וכי מי שניצח אותו היו הפייגלינים ותושבי יש"ע, למרות שהם רק 4% מהמתפקדים; איתן הבר אף כתב שהצבעת הליכוד מעוותת את פני המציאות ותיאר את המצב כפצצה מתקתקת בפוליטיקה הישראלית: "רבינוביץ' משדרות או בוסקילה מדימונה שהטילו השבוע פתק צהבהב קטן לקלפי במסגרת המשאל בסניף המקומי לא ידעו, כנראה, להעריך נכון את גלי הניפוץ של הפתק"; עוד הוסיף הבר: "הצבעת הליכוד מעוותת את פני המציאות. מיעוט – אחוז אחד מאזרחי ישראל – כופה את דעתו על מיליונים". זאת הייתה ההתחלה – הדמוקרטיה הוכרזה בלתי לגיטימית כשהיא לא שירתה את האג'נדה הרצויה. ההכרעה של מתפקדי הליכוד לא הוצגה כביטוי של רצון דמוקרטי, אלא כהשתלטות של קיצונים ומשיחיים – כך הוכשרה הקרקע לכך שראש הממשלה שרון התעלם מההבטחה שנתן לכבד את החלטת המתפקדים. מהר מאוד התרחב המסע מהתקפה על מתפקדי הליכוד להשחרה כוללת של ציבור המתיישבים: התקשורת החלה להציג אותנו כמיעוט קיצוני המאיים על הדמוקרטיה. יואל מרקוס מהארץ כתב על "קוקטייל קטלני של מיעוט השואף לכפות בכוח את רצונו על רוב העם", וקרא להתכונן לפינוי בכוחות מיוחדים שיוכלו להתמודד נגד כל פרובוקציה שנועדה לגרור את צה"ל למלחמת אזרחים, אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם; עמי אילון, ראש השב"כ לשעבר, הצהיר: "בחיי כל אומה יש יותר מאלטלנה אחת" – רמיזה מפורשת לכך שהמדינה אולי תידרש למבצע כוחני נגד המתנחלים כמו נגד האצ"ל ב-48'; זאב שטרנהל אף הציע לפלסטינים למקד פיגועים בחיילים ובמתנחלים מעבר לקו הירוק; הפרשן המשפטי משה הנגבי הצהיר: "מלחמת אזרחים לא תפחיד אותי"; אלוף שלמה גזית אמר: "החיילים הדתיים מזכירים לי את הנאצים". גם מהתרבות הגיעו קולות של הסתה: הסופר מאיר שלו אמר: "רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה"ל, והוא התותח הקדוש"; זמר אחד אמר על המתנחלים: "צריך להיכנס בהם ולשבור להם את העצמות, להעמיס אותם במשאיות – – – ולסתום להם את הפה. מי אתם בכלל, יא-פושטקים פורעי חוק?" מאז הוא התנצל, ולכן אני לא מזכירה את שמו. גם ההנהגה הפוליטית אימצה שפה אלימה חסרת תקדים: אהוד אולמרט אמר על המתנחלים שנטען כי פנצ'רו רכב צבאי: צריך לתפוס אותם ולקצוץ להם את הידיים, להעמיד אותם מייד לדין ולהכניס לכלא עד תום ההליכים; אריאל שרון עצמו הורה לקציני הביטחון לא להיות נחמדים מדי עם המתפרעים, והסכים לאמירה שצריך לשבור להם ידיים ורגליים אם זה מה שיידרש; חבר הכנסת אבשלום וילן הצהיר: "האויב הפנימי מסוכן – – – יותר מערפאת או אסד"; "לסחוט את ההדק לאט באחריות, בקור רוח ובשכל"; מתן וילנאי אמר: מול המיעוט המשיחי יש להוריד את הראש למסיתים". הדברים לא נשארו ברמת הרטוריקה. הממשלה, בהמלצת ציפי לבני, הקימה יחידה מיוחדת בפרקליטות לטפל בעבירות הסתה, המרדה ואלימות של מתנגדי ההתנתקות. בראשה עמד שי ניצן. זאת הייתה הפעם הראשונה שמחאה פוליטית פנימית זכתה למסגרת אכיפה ביטחונית משלה כאילו מדובר בטרור; המשטרה הקימה יחידה למעקב אחר התבטאויות מסיתים, ומפגינים נעצרו לתקופות ארוכות; מעצרים מינהליים, כלי המיועד בדרך כלל למניעת טרור, הופעל נגד פעילי ימין. כשהגיע הפינוי עצמו המשיכה התקשורת במגמת הדה-לגיטימציה. רפי גינת, עורך ידיעות אחרונות באותה תקופה, כתב ביום הראשון של הפינוי: "לא מצאתי גבורה אצל המתנחלים, שפרטו את כאבם למילים מכוערות, מידה גדולה של תיאטרליות ושל זיוף".

היו"ר אורית פרקש הכהן:

תודה. צריך לסיים.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

אסיים בקריאה: אל תיתנו שוב למנגנון הדה-לגיטימציה לפעול. הדמוקרטיה הישראלית חוותה פגיעה ב-2005; אסור לנו לתת למציאות הזו לחזור על עצמה. תודה רבה.

היו"ר אורית פרקש הכהן:

תודה. תודה רבה. חבר הכנסת אבי מעוז.

אבי מעוז (נעם):

יום כואב, כואב מאוד. שולח את תנחומיי למשפחות היקרות ואיחולי רפואה שלמה לפצועים. גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, כנסת נכבדה, הייתי מנכ"ל משרד השיכון עד לקיץ תשס"ד, אוגוסט 2004, ואז התפטרתי, כי סירבתי לקחת חלק בתוכנית העקירה והגירוש. במהלך כהונתי כמנכ"ל המשרד סייעתי רבות להתיישבות בגוש קטיף, להרחבתה, לבנייתה וגם למיגונה. כמה חודשים לפני העקירה והגירוש ירדתי עם משפחתי מירושלים להתגורר שם עד ימי הגירוש עצמם, לאחר ט' באב תשס"ה. לאותה החלטה מרה ונמהרת לפני 20 שנה התנקזו הרבה רעות חולות, ואת פירות הבאושים הכואבים של אותה החלטה אנחנו אוכלים עד היום. ההחלטה ההיא הייתה פשע לאומי והמשך ישיר לחטא אוסלו. במסגרת האיוולת של אוסלו – ודרך אגב, גם בשנים ההן חייתי עם משפחתי בגוש קטיף במשך שנתיים – הבאנו לכאן את המרצחים הארורים, חימשנו אותם, נתנו להם שלטון על חלקי הארץ והבאנו על עצמנו במו ידינו נהרות של דם. וכך, בהחלטה על העקירה והגירוש, במו ידינו הגשנו על מגש של כסף את רצועת עזה לאויבינו, ואפשרנו את השתלטות החמאס והתעצמותו, ובעקבות זאת קיבלנו טרור בלתי פוסק, טילים על הדרום ועל מרכז הארץ ועד למתקפה המזוויעה בשמחת תורה תשפ"ד. ההחלטה ההיא הייתה כפירה בטובה שהשפיע עלינו הקדוש ברוך הוא בתהליך הגאולה בכלל, ובמתנה שקיבלנו במלחמת ששת הימים בפרט, כאשר זכינו לשוב בין היתר לחבל עזה, נחלת שבט יהודה, ובהמשך ליישב את החבל הזה ולהצמיח מתוך חולותיו ושממותיו חקלאות נפלאה ומפוארת. כפי ההבטחה המפורשת בדברי הנביא יחזקאל ובדברי חז"ל בדבר הקץ המגולה, ארץ ישראל התעוררה והחלה לתת פירותיה בעין יפה לבניה-בוניה ששבו אליה. ואנחנו במו ידינו החרבנו את כל מה שצמח ופרח – את היישובים ואת החקלאות – וברחנו בבושת פנים מאותה מתנה. ההחלטה ההיא הייתה עוול מוסרי כלפי המתיישבים הגיבורים, שבמשך שנים מסרו נפשם, פשוטו כמשמעו, על חידוש היישוב היהודי בחבל עזה, הפריחו את השממה והציגו מודל לתפארת של התיישבות מפוארת וחקלאות ללא תולעים, ללא ציניות ועם הרבה ציונות וחיבור לזהות ולשורשים. אנחנו, במו ידינו, גירשנו אותם מבתיהם, זרקנו אותם לקרווילות והרסנו את חייהם. ההחלטה ההיא הייתה תמצית הצד הנמוך, הציני והאופורטוניסטי שיש לצערנו בפוליטיקה הישראלית, כאשר אריאל שרון הפר הבטחת בחירות מרכזית שלו. "דין נצרים כדין תל אביב" אמר, ובהמשך, מבלי למצמץ, התעלם מתוצאת משאל מתפקדי הליכוד לאחר שהפסיד בו. כך זה כשרוצים להעביר מדיניות של שמאל, אז הדמוקרטיה – והליכוד מתפאר תמיד כמה הוא דמוקרטי – הדמוקרטיה הולכת הצידה. הוא הפסיד במשאל מתפקדי הליכוד. והכול כנראה מתוך אינטרסים אישיים. המצב שאליו הגענו היום הינו תוצאה ישירה של אותה התנתקות. התנתקות מהשכל הישר, התנתקות מהלאומיות ומהציונות, התנתקות מהמוסר, התנתקות מארץ ישראל, התנתקות מהזהות ומהייעוד שלנו. כעת, לאחר ששילמנו מחירים כל כך כואבים ומייסרים על אותה החלטה לפני 20 שנה, פתח לנו הקדוש ברוך הוא פתח לתיקון. מתוך התופת של שמחת תורה תשפ"ד התחלנו לחזור אל עצמנו בעזרת השם יתברך ובעזרת חיילינו הגיבורים ומסירות נפשם. חזרנו אל האחווה, חזרנו להילחם במסירות נפש על קיומנו, חזרנו אל חבל עזה, חזרנו לחיבור אל זהותנו היהודית והלאומית. האם נדע הפעם לא לחזור על טעויות העבר? האם נפנים שרק התיישבות יהודית פורחת בחבל ארץ זה תביא לנו שלום וביטחון? האם נבין שאסור לנו להטיל את יהבנו ואת ביטחוננו על אף גורם זר, עוין או ידידותי? האם נכיר סוף-סוף בכך שהמלחמה על הארץ, המאבק התרבותי על זהותה של מדינת ישראל והחיבור שלנו לזהותנו וייעודינו כרוכים זה בזה בקשר בל ינתק? בעזרת השם, תודה רבה.

היו"ר אורית פרקש הכהן:

תודה, תודה רבה.

היו"ר אורית פרקש הכהן:

הודעה של המזכירות. בבקשה.

סגנית מזכיר הכנסת ראדה חסייסי:

תודה. ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק קידום התחרות בענפי המזון והפארם (תיקון מס' 9), התשפ"ה–2025, והצעת חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק) (תיקון מס' 18 והוראת שעה) (תיקון), התשפ"ה–2025, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה

היו"ר אורית פרקש הכהן:

תודה רבה.

היו"ר אורית פרקש הכהן:

אני מזמינה את שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, חברת הכנסת אורית סטרוק, לסכם. בבקשה.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אף אני אפתח בדברי ניחומים למשפחות של החיילים הגיבורים שלנו שנפלו ברצועת עזה ובהצדעה לגבורתם. אני רוצה להזכיר דברים ששמעתי היום מעל גלי האתר מפי אחד הלוחמים, שכינה את עצמו ע' מגדוד נצח יהודה. הוא הכיר מקרוב את הלוחמים שנפלו, וביקש להעביר מסר לעם ישראל, וכך אמר: אנחנו הלוחמים רוצים את הניצחון עד הסוף, עד אחרון החטופים, עד סוף הניצחון. לא להתקפל אחורה, לא לוותר, לא לעצור, לסיים ולכבוש את הכול. ע' היקר, וכל לוחמי נצח יהודה, ובכלל כל לוחמינו, ברצועת עזה ובכל המקומות כולם, אנחנו מצדיעים לכם. כשאני עומדת כאן לסכם 20 שנה להתנתקות, המילים הראשונות שפורצות ממני באופן טבעי – ולא הצלחתי בשום צורה שלא לכתוב אותן על הדף – הן "אבינו מלכנו, חטאנו לפניך". וכשאני אומרת "חטאנו" אני מתכוונת לבית הזה, לאולם המליאה הזה. הכנסת היא-היא שחטאה בחטא ההתנתקות. היא שאישרה אותה, היא שגזרה עלינו את העקירה, הגירוש, הבריחה, ההפקרה של חבל ארץ שלם לידי הטרור, וממילא היא שגזרה גם את תוצאותיה האיומות של התוכנית הזו. תוכנית הגירוש והעקירה, הנסיגה וההפקרה, שהתהדרה בשם המכובס "תוכנית ההתנתקות" היא פרק מזוויע בתולדות מדינת ישראל; היא כתם שחור, שחור משחור, בספר החוקים שלנו; היא חטא ופשע שפשעה הכנסת לפני 20 שנה כלפי ארץ ישראל, כלפי 10,000 איש, אישה וילד – אחת מהן היא לימור היקרה שיושבת איתנו כאן – שנעקרו מבתיהם באטימות לב על ידי חיילים וחיילות שדגל המדינה התנוסס על מדיהם ועל כובעיהם – דבר שהכאיב לעקורים עשרת מונים. חטא כלפי אחדות ישראל, חטא כלפי ביטחון מדינת ישראל – חטא איום ונורא כלפי ביטחון מדינת ישראל, וגם, גברתי היושבת-ראש, חטא כלפי תפקידה של הכנסת, הן כגורם מפקח ומבקר על הממשלה ושלוחותיה והן כמייצגת של הציבור שבחר בכל אחד ואחד מחבריה. אני הייתי כאן. הייתי כאן בכל הוועדות, הייתי כאן בכל דיוני המליאה, פה למעלה – איך זה נקרא? תעזרו לי עם השם.

אבי מעוז (נעם):

ביציע.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

ביציע, תודה, אבי. בהזדמנות זו, אני באמת מצדיעה לך, אבי, על המופת שלימדת אותנו באותה עת כשהתפטרת מתפקידך הרם, והבעת בכך את שאט הנפש של כולנו מהתוכנית הנוראה הזאת, אז באמת תודה. אני הייתי כאן, ליוויתי את כל הדיונים האלה. אפשר לראות בכל דיוני הוועדות: בסוף בסוף כתוב בנוכחים: אורית סטרוק ויוסי פוקס. היינו בכל הדיונים. וזה היה מזעזע. זה באמת היה מזעזע.

היו"ר אורית פרקש הכהן:

באילו ועדות זה היה?

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

בוועדת החוקה, בוועדת הכספים, בוועדה לביקורת המדינה.

היו"ר אורית פרקש הכהן:

אני לא הייתי, לכן אני שואלת.

אבי מעוז (נעם):

גם אבי היה. כן, כן.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

ובוועדות נוספות.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

הוא היה בממשלה, כדי שלא יוכל להצביע נגד – – –

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

נכון. ואני רוצה לדבר על הדבר הזה, חברים. אני רוצה לדבר על הדבר הזה, כי בסוף זה מבחן שניצב גם לפתחנו. הכנסת, באותם ימים, בוועדותיה ובמליאתה, היא שאישרה את תוכנית ההפקרה הזו, והיא עשתה זאת תוך זלזול תהומי בתפקידיה הבסיסיים ביותר – לייצג נאמנה כל חבר כנסת וחברת כנסת, את בוחריו או בוחריה, את הבטחותיו שעל בסיסן הגיע לכאן כדי לייצג אותם, את הבוחרים, וגם בתפקידה לשמש כגורם מבקר ומפקח, לבחון ולבדוק לעומק את הנתונים, את הנימוקים, את ההערכות הביטחוניות וגם החברתיות, ואת התוצאות הצפויות מהתוכנית האומללה והנפשעת הזו. מטרת התוכנית, כפי שהוצגה לכנסת – גם לממשלה, אגב – הייתה כך: "מטרת התוכנית להוביל למציאות" – תקשיבו טוב, זה פשוט בלתי נתפס – "להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר. השלמת התוכנית תשלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים" – אי-אפשר לדעת אם לצחוק או לבכות, באמת, זה הזוי.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

הזרמנו להם חשמל ומים ודלק.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

זה פשוט הזוי. זה פשוט הזוי. אני ישבתי בוועדת החוקה, הופיע שם סגן ראש המל"ל, אחד בשם איתמר יער. אחר כך אפשר היה למצוא אותו בכל הארגונים של הקצינים למען הביטחון וכדומה. שאל אותו יושב-ראש הוועדה – חבר הכנסת לשעבר, מיקי איתן, זיכרונו לברכה, שאל אותו: תסביר לי בבקשה, איך ביטחונית זה ישפר את המצב? תסביר רגע. אתה יכול להסביר לנו? אז הוא אומר: תראה, אי-אפשר בדיוק להגיד, אלה נתונים סודיים, אי-אפשר בדיוק. הוא אמר לו: תקשיב, אבל אנחנו הולכים להצביע על הדבר הזה. אתה רוצה לגרש מהבית – ייאמר לזכותו של מיקי, זיכרונו לברכה, שהוא קרא לזה "לגרש" ו"לעקור", ולא אמר "לפנות", כי זבל מפנים – תסביר לנו איזו תועלת ביטחונית הולכת להיות פה? את יודעת מה הוא אמר לו? הוא אמר: אם יוציאו את היהודים מרצועת עזה, ייפגעו ברצועת עזה פחות ישראלים. אומרים לו חברי הכנסת בוועדה, אבל אז הם ייפגעו מחוץ לרצועת עזה. אומר איתמר יער – אני מבטיחה לכם, זה מה שהוא אמר. אומר איתמר יער: נכון, אבל בתוך רצועת עזה ייפגעו פחות. עכשיו, תגידו לי איזה בן אדם אינטליגנטי יכול לקנות טיעון מטורלל כזה? סלחו לי על המילים הבוטות, אבל הרי המציאות בוטה פי כמה וכמה. יושבים חברי כנסת, שומעים את הנימוקים האלה – ועוד היו כהנה וכהנה. רציתי להדפיס את הפרוטוקולים מאותן ישיבות, אבל לא הספקתי. אתם יכולים לעיין. אי-אפשר לדעת אם לצחוק או לבכות. יושבים חברי כנסת ומצביעים בעד הדבר הזה. אתם יודעים, עוד היה כתוב שם שרצועת עזה תהיה מפורזת מנשק. עכשיו, חברים, אנחנו מדברים על אחרי אוסלו, בסדר? אנחנו לא מדברים על רצועת עזה לפני אוסלו; עזה רוויה בנשק כבר אז. מי כותב דבר כזה? מי לא שואל אלף שאלות על אמירה כזאת הזויה, שהיא תהיה מפורזת מנשק? מי מצביע בעד דבר כזה? זה אלף-בית, עזבו דעות, שכל ישר.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

האמצעים מקדשים את המטרה.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

השגנו הסכם שאין בו כלום – – –

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

כלום. זה כתוב כנבואה, עודד. אין דרך אחרת. כי שאלו, חברי הכנסת מתנגדי ההתנתקות שאלו – אתה שומע, איתן? קודם כול, איתן, ברוך הבא, אני שמחה מאוד לראות אותך כאן. שאלו חברי הכנסת מתנגדי ההתנתקות: איך היא תהיה מפורזת מנשק? אני מבטיחה לך, גברתי היושבת-ראש, לא הייתה תשובה.

היו"ר אורית פרקש הכהן:

אם אני יכולה לשאול אותך, השרה, בסוף, כל המדיניות של העברת הנשק והכסף מקטר וכו' – – –

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

אני מדברת איתך לפני העברת הנשק.

היו"ר אורית פרקש הכהן:

אבל האם הדבר הזה לא גרם להתמוטטות של עצם המהלך ובסופו של דבר, המהלך, אם ממשלות היו נוהגות אחרת, אולי בהכרח היינו מקבלים תוצאה אחרת? כי להתלות את הכול בהחלטה על ההתנתקות – אני שואלת, אני חושבת שפשוט – – –

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

אני תכף אענה לך. גברתי היושבת-ראש, עזבי, אם היה כתוב פה שלא ייכנסו בשום אופן כלים לרצועת עזה – כבר אז היו קצת קסאמים, אגב – הייתי אומרת שאולי יש איזשהו פטנט לסגור את זה, לכתוב שהיא תהיה מפורזת מנשק; אחרי אוסלו, כשכל הרצועה רוויה בנשק, זה יותר מדי בוטה, זה פשוט לצפצף על חברי הכנסת ולהגיד: חברים, אנחנו יודעים שתצביעו כמו שאנחנו אומרים לכם, מה אכפת לנו שאנחנו לא מתחילים לשכנע אתכם? זה לא מעניין אותנו, אתם פשוט תעשו מה שאנחנו אומרים לכם. על זה אני מדברת. לא דיברתי פה לא על הבגידה בארץ ישראל, ולא על האכזריות למתיישבים, ולא על הביטחון. דיברתי רק על מילוי תפקידה של הכנסת כמי שאמורה לבקר וכמי שאמורה להצביע באיזשהו שכל ישר. על זה מצביעים. הרי בסוף באים – הרי בסוף אנחנו אחרי חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, זה הוסבר לי בדיון הראשון בוועדת חוקה, ולכן אי-אפשר לבוא ולעקור אנשים מבתיהם, אלא אם כן זה לתכלית ראויה. זו התכלית הראויה. אז מן הראוי לבדוק כמה היא ראויה? כלום, שום וכלום. גם פה במליאה – המליאה הזו שמעה נאומים חוצבי להבות של חברי הכנסת, שהסבירו מה הולך להיות. הבאתי קצת, קצת מזה, ככה, בשביל להטעים, לא יותר מדי, כי בסוף צריך להתחשב, אבל אנחנו חייבים להבין את האירוע הזה, כי הוא לא נורמלי בהיבטים של התנהלות הכנסת. אמר אז צבי הנדל, הוא היה אז חבר הכנסת, תושב גוש קטיף. הוא אומר, הוא מביא את הנתונים שהוא שמע ושהוא חקר, והוא אומר: זה נותן רוח גבית לטרור הרצחני, זה רע מאוד לביטחון, תקום שם מדינת חמאס, כל האזור מאשדוד ועד באר שבע בסכנה, כל הדרום בסכנה. בצפון, מינימום מעפולה עד נתניה, ברגע שמפנים את צפון השומרון – אנחנו הרי יודעים מה קורה שם, במקום שממנו עקרו את לימור, כן? פצצות, טילים, קסאמים, הכול כבר קיים. אין אחד מגורמי הביטחון – אומר אז, לפני יותר מ-20 שנה ידידי הטוב צבי הנדל – אין אחד מגורמי הביטחון שנותן סיכוי של 1% שזה יועיל לביטחון. כולם חרדים מהרגע. את יודעת למה שלחו את איתמר יער לוועדה של מיקי איתן? כי הוא היה היחיד שהסכים לבוא. אף אחד אחר לא הסכים לדבר ולהגיד שזה הגיוני, התוכנית הזאת, מבחינה ביטחונית. הוא הסכים לבוא ולחרטט, סליחה שאני אומרת, אין דרך אחרת להגיד את זה. אומר למשל חבר הכנסת – הינה, אז היה מש"ס. רגע, יש פה עוד קצת מצבי הנדל. אומר צבי הנדל: בראייה הביטחונית, לברוח בזמן טרור זה לתת פרס לטרור, רוח גבית לטרור, שכבר עכשיו אנחנו מרגישים אותה. מפלס הטרור בשבועות ובחודשים האחרונים, מאז הכריז ראש הממשלה על הבריחה הזו – קורא צבי הנדל לתוכנית בשמה הנכון, הבריחה הזו – עלה פלאים. וחבר הכנסת לשעבר ניסים זאב אומר: הפלסטינים אומרים באופן הברור ביותר שיום אחרי ההתנתקות יהיה פה תוהו ובוהו. זו גם עמדת השב"כ, זו גם עמדת צה"ל, כולם יודעים את האמת. אנחנו בסך הכול נותנים להם יותר עוצמה, יותר כוח. מאפשרים להם להכניס את הנשק בשקט, וזה מה שיקרה יום אחד אחרי ההתנתקות: ינחתו עלינו, בפרט על אשקלון, במרחק של 4 ק"מ מהרצועה הצפונית. אני חייבת להקריא לכם שני טקסטים של חברי הכנסת שהיו אז מראשי המורדים. זה הדבר הכי הזוי, שבליכוד, שנבחר על בסיס ההבטחה של דין נצרים כדין תל אביב, אלה שהיו נגד ההתנתקות, כלומר שבאו לממש את הפתק שעל שמו הם נבחרו, נקראו "המורדים". אז אומר אחד מראשי המורדים, חברנו הטוב חבר הכנסת יולי אדלשטיין, הוא אומר: אלוקים אדירים, אין נימוקים. איפה הנימוקים? שמעתם נימוקים בנאומו של ראש הממשלה? הוא שואל, הוא זועק. וחבר הכנסת דאז גלעד ארדן, שבעזרת השם, נקווה שישוב אלינו בקרוב לכנסת, אמר ככה – עודד, תשמע את הדברים של גלעד ארדן, זה מטלטל. הוא אומר כך: חבריי חברי הכנסת, אין טעם לנסות ולשכנע חלק נכבד מחבריי בליכוד להתנגד לתוכנית, כיוון שהם, לצערי, פועלים תחת פחד. פחד מהתקשורת, פחד מאומות העולם ובעיקר, פחד מאיומם של ראש הממשלה ולשכתו לפטר אותם או איומים אחרים. הוא לא המציא, הוא ידע מה שהוא אומר. הכנסת שמעה את כל אלה, חברי הכנסת שמעו הכול, אבל הם בחרו בהתנתקות, בהיבט הזה שהם בחרו להתנתק.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

נכון.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

זה היה לפני ההצבעה.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

בוודאי. הייתה תוכנית ההתנתקות – – –

עודד פורר (ישראל ביתנו):

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

עודד, הייתה תוכנית ההתנתקות, עשו משאל מתפקדים, שרון התחייב שמה שיצא במשאל המתפקדים הוא יעשה. עשו משאל מתפקדים, וברוב עצום הצביעו נגדו.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

90%. אבל חברי הכנסת – – –

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

חיכו כמה שבועות – כלום, שום דבר. ואז הביא את תוכנית ההתנתקות המתוקנת. כל כך מתוקנת, שאנחנו אוכלים את פירותיה הבאושים עד היום. אז חברי הכנסת דאז בחרו להתנתק, להתעלם, לא להקשיב, לא לשמוע את הציבור שבחר בהם, לא לשמוע את הקולות מין השטח של העקורים המיועדים לעקירה כמו לימור וכמו צבי הנדל, ולהצביע בעד ההפקרה הזאת. הכנסת חטאה כלפי העקורים באטימות לב מזעזעת וחסרת פשר, כשערב ההתנתקות הוצגו בפניה נתונים קשים ביותר על היעדר נכונות אמתית לקלוט את המגורשים. זה היה, חבריי, דיון מיוחד של שלוש ועדות כנסת ביחד, שאני יזמתי ודחפתי. לא הייתי חברת כנסת, אבל הייתי פעילה בזה, ויחד עם חברי הכנסת, בעיקר עם חבר הכנסת מיקי איתן, שישב אז בראש ועדת החוקה, יזמנו דיון מיוחד של ועדת החוקה, ועדת ביקורת המדינה וועדת החוץ והביטחון. בדיון הזה, שהיה מאוד מאוד ארוך, רצו לבדוק רק דבר אחד: לא מה יקרה מבחינת הטרור, אלא רק עד כמה המערכות מוכנות לקלוט את 10,000 האנשים האלה מבחינת דיור, מבחינת בריאות, מבחינת פרנסה, מבחינת חינוך – מכל הבחינות – איך ערוכים. ישבתי בדיון הזה, אני אומרת לך, גברתי היושבת-ראש, לא היה שם נתון אחד שהניח את הדעת. לא היה שם נתון אחד, וחברי הכנסת התחילו לזוע בכיסאותיהם בחוסר נוחות, ועלתה השאלה אולי לדחות באיזה חודש-חודשיים, כדי שייערכו יותר טוב; לא לבטל, חלילה, את התוכנית המטורללת הזאת, אבל לתת קצת יותר מרווח, שרשויות הרווחה ייערכו וכדומה. כלום ושום דבר. ממשיכים קדימה. הגיעה הוראה, אגב, מלשכת שרון, שהדיון חייב להסתיים בכלום ושום דבר – וכך הוא באמת הסתיים. אנחנו – כשאני אומרת "אנחנו", חברתי – מדינת ישראל, הכנסת, לא אני, אני התנגדתי בכל מאודי לתוכנית הזאת ועשיתי כל שעלה בידי באותה העת, אבל אנחנו את רצועת עזה לא מסרנו אז לחמאס, מסרנו אותה לאבו מאזן הלגיטימי, המתון, המעונב והמחויט. הידיים שלו – – –

אבי מעוז (נעם):

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

עזבנו. אבי, גם בזה אתה צודק, גם בזה אתה צודק. אבל כל בר-דעת היה יכול להבין כבר אז שהחמאס הוא שישלוט. זה היה כתוב על המציאות. אי-אפשר היה לא לקרוא את זה חוץ ממי שממש בכוח ניסה להתעלם. וכל בר-דעת יכול היה להבין כבר אז שהעקורים יתרסקו, והם אכן התרסקו. וכל בר-דעת יכול היה להבין כבר אז שבעזה תקום חמאסטן. אולי לא יכולנו לדמיין את המנהרות האלה במלוא זוועותיהן, אבל את הנהירה של הטילים פנימה יכולנו גם יכולנו להבין, כי הרי נטשנו את פילדלפי – כאילו עשו שיהיה עוד דיון על פילדלפי, וגם את זה החליקו ככה, כאילו כלום. לא היה צריך להתאמץ, האמת הייתה ברורה מול פניהם של חברי הכנסת טרם הצבעתם, והם בחרו להסיח דעתם מהאמת ולהצביע בעד. נכון, גם אז היה קמפיין אדירים. לא רק קמפיין של דמוניזציה היה, לימור, היה קמפיין אדירים שהבטיח שההתנתקות תביא ביטחון. אתם זוכרים את זה? עם מלא מלא אלופים במיל', עם דרגות – – –

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

אם ההתנתקות תביא ביטחון – – –

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

כן, כן, זה ברור. זה היה קמפיין שהוקיע – – –

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

המתנחלים הם אלה שפוגעים בביטחון. זה היה המסר.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

נכון, נכון. לימור, את צודקת, אבל זה היה מיועד גם לחברי הכנסת. חברי הכנסת שהעזו להתנגד הוקעו. ניסו לסתום להם וסתמו להם את הפה. הם פחדו לפתוח את הפה. זה היה קמפיין נורא. אבל מול קמפיינים כאלה צריך לדעת לעמוד ולהחזיק באמת ביושר. הם, רובם, לא ידעו לעשות זאת. זה לא קרה. הכנסת חטאה בהצבעותיה בעד תוכנית ההתנתקות, וכולנו שילמנו, ואנחנו עדיין משלמים את מחיר הדמים הנורא. אבל הכנסת גם ידעה להתחיל לעשות תשובה. הצעד הראשון של תשובה היה כשהכנסת חוקקה ברוב עצום – עצום – חוצה מפלגות, חוצה קואליציה ואופוזיציה, את חוק החנינה למתנגדי ההתנתקות. זו הייתה התחלה, צעד ראשון. הכנסת באמת הבינה שיש פה קרע איום בעם, שהייתה התנהלות ברוטלית, חסרת כל התחשבות בזכויות אדם מינימליות כלפי מתנגדי ההתנתקות, והכנסת הצביעה – אני זוכרת, אני הייתי בין יוזמי החוק הזה; לא הייתי אז חברת כנסת, אבל בעזרת חברי כנסת אחרים, בעיקר חבר הכנסת רובי ריבלין, שהיה אז גם יושב-ראש הכנסת, ומיקי איתן, שאני זוכרת אותו מגיע לוועדות, למרות שהוא היה כבר שר, ודורש שהחוק הזה יחוקק, ועוד אחרים מכמה וכמה מפלגות. אני זוכרת שציפי לבני תמכה בחוק הזה, כי כולם אמרו שצריך להתחיל לרפא. הייתה התחלה של תשובה. הצעד המשמעותי יותר של התשובה היה כשזכינו אנחנו, בכנסת הזאת, לפני כשנתיים, לחוקק את החוק שמחק – שהוריד את צפון השומרון מחוק ההתנתקות. בעזרת השם, היישובים האלה – חומש, שא-נור, גנים וכדים – ייבנו מחדש. כשרת ההתיישבות אני זוכה לקחת חלק בתשובה הלאומית הזאת, ובעיניי זו זכות גדולה מאוד. גם עצם העובדה שהכנסת עושה את התשובה הזאת זה בעיניי אלמנט חשוב ומרפא. לצערי הרב, בנוגע לרצועת עזה, מה שאמרתי כל הזמן הוא שקרה. אני יודעת, הוקיעו אותי – אורית סטרוק אמרה שאנחנו עוד נחזור לעזה וזה יעלה במחיר דמים. אני אמרתי? מחיר הדמים הוא התוצאה של ההתנתקות, הוא התוצאה של הבריחה, הוא התוצאה של ההפקרה. זה החטא ועונשו. אנחנו אוכלים אותה יום-יום, כל הזמן – שלא לדבר על 7 באוקטובר. ההתנתקות – בדיוק כמו שאמרנו, שמי שבורח מעזה, עזה רודפת אחריו – התפוצצה לנו בפנים בצורה הכי אכזרית ואימתנית; הרבה מעבר לכל מה שיכולנו להעלות בדעתנו, כי לנו אין דעת שבכלל מעלה את הזוועות הללו. אנחנו עדיין מתמודדים עם תוצאותיה. אני רוצה לדבר על ההיבט של התפקיד של הכנסת והתפקיד של הממשלה והתפקיד שלי – שלי אישית, גם כחברת כנסת, גם כחברת ממשלה, גם כחברת קבינט היום – לעשות תשובה בדבר הזה. אנחנו חייבים, כולנו, למלא את התפקיד שלנו באופן אחראי ורציני. בבואנו לקבל החלטות הרות-גורל, בשום פנים ואופן לא לאפשר שיאכילו אותנו לוקשים. בשום פנים ואופן. לחקור ולבדוק אלף פעם, גם כשאומרים לנו – אמרו לי עכשיו, ממש עכשיו, שאני מפריעה עם השאלות שלי. אני אפריע עם השאלות שלי. מה אפשר לעשות? אנחנו מדברים על חיי אדם; אנחנו מדברים על ביטחון מדינת ישראל, אין לנו זכות לא להפריע, אין לנו זכות לא לחקור ולבדוק. אין לנו זכות. אנחנו לא יכולים להמשיך להתנהג כפי שהתנהגו אז רוב חברי הכנסת. אסור לנו, אנחנו רואים לאן זה מוביל. אנחנו צריכים לבחון בשבע עיניים כל נתון, כל נימוק. הזעקה הזאת של יולי אדלשטיין, אז, לפני 20 שנה, צריכה להדהד לנו בראש כל הזמן. זאת האחריות שלנו. אסור לנו לאפשר בשום אופן שקמפיינים – – –

אריאל קלנר (הליכוד):

אל תשכחי שגם כל המומחים לביטחון, עם כל מיני דרגות, עם 5,000 שנות ניסיון בצבא, כולם באו ואמרו שזה הדבר הנכון לביטחון.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

לא, אז לא.

אריאל קלנר (הליכוד):

גם אז.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

אריאל, אני הייתי פה, אני אומרת לך, הם לא רצו לבוא לוועדות כי לא היה להם מה להגיד. רק איתמר יער הגיע. אני אומרת לך, הייתי פה.

אריאל קלנר (הליכוד):

– – – של מפקדים לביטחון ישראל?

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

אבל לא משנה. כן, בטח, המומחים, המפקדים שהם כבר לא בצבא. הם מומחים גדולים, ודאי. ודאי.

אריאל קלנר (הליכוד):

כן, על זה אני מדבר. לשעברים.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

אה, לזה התכוונת? כן, אתה צודק. זה מה שהתכוונתי להגיד במשפט הבא, שאסור לנו בשום פנים ואופן לאפשר לקמפיינים רבי-עוצמה לטרוף את דעתנו ולהסליל אותנו להחלטות שגויות. זה מה שמנסים לעשות לנו, ואנחנו לא ניתן שיעשו לנו את זה.

אבי מעוז (נעם):

– – – לזכותו ייאמר. הוא דיבר נגד זה, ואז החליפו אותו.

השרה להתיישבות ומשימות לאומיות אורית מלכה סטרוק:

החליפו, כן. ברור. אסור לנו בשום פנים ואופן לסרב להקשיב לקולות שמגיעים מהשטח. אסור לנו. אליי מגיעים המון קולות מהשטח, ואני מקשיבה. אני לא אומרת שכל דבר אני מקבלת, אני בודקת ובוחנת, אבל הקולות שמגיעים מהשטח – צריך להקשיב להם. ואם הם סותרים את מה שאומרים לנו במקום אחר, אנחנו צריכים לבדוק ולהשוות. זה התפקיד שלנו, בשביל מה אנחנו פה? למה נבחרנו? אסור לנו גם בשום פנים ואופן ללכת אחרי מנהיג – כל מנהיג – בעיניים עצומות. אסור. אסור. לא בשביל זה נבחרנו. אני רוצה לומר שהיום ברצועת עזה אנחנו נמצאים בצומת. הרמטכ"ל אמר שאנחנו נמצאים בצומת, ואני מסכימה איתו בהיבט הזה של הצומת. אנחנו כפסע מניצחון, הוא קל להשגה אם נעשה את הצעדים הנכונים. ואנחנו כפסע מאוסלו ג'. ממש כפסע משניהם, והאחריות היא עלינו. אנחנו צריכים כל הזמן, כל הזמן, לזכור מה קורה כשאנשים שניתנה להם אחריות מתנהגים בחוסר אחריות – מזלזלים, מרפרפים, נותנים לקמפיינים להשפיע עליהם, אוכלים לוקשים וכדומה. אני מתחייבת כאן שלי זה לא יקרה. תודה רבה.

היו"ר אורית פרקש הכהן:

תודה רבה. תודה רבה, השרה.

היו"ר אורית פרקש הכהן:

יש עוד הודעה מטעם המזכירות.

סגנית מזכיר הכנסת ראדה חסייסי:

ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (תיקון מס' 5), התשפ"ה–2025, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. תודה.

היו"ר אורית פרקש הכהן:

תודה רבה. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי י"ג בתמוז התשפ"ה, 9 ביולי 2025, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.