נתונים רשמיים בלבד · הכנסת וועדת הבחירות המרכזית

חזרה לישיבות המליאה

ישיבת מליאה בתאריך 07/12/2022 בשעה 11:00

רשומה רשמית מהמאגר. נוסח הקבצים מחולץ מהמסמך הרשמי. זה לא תקציר ולא פרשנות — המקור המחייב הוא הקובץ.

ישיבה

תחילה

7 בדצמ׳ 2022, 11:00

סיום

7 בדצמ׳ 2022, 15:20

סדר היום

הקמת ועדה משותפת לוועדה הזמנית לענייני כספים ולוועדה הזמנית לענייני חוץ וביטחון, לתקציב הביטחון.
פעולה על פי חוק · דיון
המלצה בדבר בחירת סגנים זמניים ליושב ראש הכנסת
פעולה על פי חוק · דיון
הודעה אישית של ח"כ ווליד טאהא
פריטי מליאה · דיון
ציון היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות
פריטי מליאה · דיון

חזרה לרשימת הח״כים

האתר משתמש בכלי אנליטיקה (Microsoft Clarity) כדי להבין איך גולשים משתמשים בו — מפות חום וניתוח דפוסי גלישה, בלי מידע מזהה. הכלי נטען רק אם תאשרו. פרטים נוספים

ישיבת מליאה בתאריך 07/12/2022 בשעה 11:00 · קלפי

חזרה לישיבות המליאה

ישיבת מליאה בתאריך 07/12/2022 בשעה 11:00

רשומה רשמית מהמאגר. נוסח הקבצים מחולץ מהמסמך הרשמי. זה לא תקציר ולא פרשנות — המקור המחייב הוא הקובץ.

ישיבה

תחילה

7 בדצמ׳ 2022, 11:00

סיום

7 בדצמ׳ 2022, 15:20

סדר היום

הקמת ועדה משותפת לוועדה הזמנית לענייני כספים ולוועדה הזמנית לענייני חוץ וביטחון, לתקציב הביטחון.
פעולה על פי חוק · דיון
המלצה בדבר בחירת סגנים זמניים ליושב ראש הכנסת
פעולה על פי חוק · דיון
הודעה אישית של ח"כ ווליד טאהא
פריטי מליאה · דיון
ציון היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות
פריטי מליאה · דיון

דברי הכנסת · DOC

למסמך הרשמי

הנוסח כאן חולץ מהקובץ הרשמי. המקור המחייב הוא הקובץ.

מקרא

היו"ר:יו״ר — יושב-ראש הישיבה
דובר:דובר — מי שקיבל את רשות הדיבור
דובר המשך:דובר המשך — אותו דובר אחרי הפרעה
אורח:אורח — דובר שאינו חבר כנסת
קריאה:קריאה — התפרצות מהמושבים, לא נאום
נושאנושא — כותרת סעיף בסדר היום
שאילתהשאילתה — כותרת שאילתה
הצעת חוקהצעת חוק — כותרת הצעת חוק
הצעה לסדרהצעה לסדר — כותרת הצעה לסדר-היום
(הישיבה נפסקה.)הפסקה — הישיבה נפסקה
הישיבה ננעלה.סיום — הישיבה ננעלה
(תרועת חצוצרות)הערת בימוי — מה שקרה באולם, לא דיבור

דברי הכנסת

חוברת ד'

ישיבה י"א

הישיבה האחת-עשרה של הכנסת העשרים-וחמש

יום רביעי, י"ג בכסלו התשפ"ג (7 בדצמבר 2022)

ירושלים, הכנסת, שעה 11:01

תוכן העניינים

מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

הודעת יושב-ראש הוועדה המסדרת

יואב קיש (יו"ר הוועדה המסדרת):

בחירת סגנים ליושב-ראש הכנסת

יואב קיש (יו"ר הוועדה המסדרת):

אורי מקלב (יהדות התורה):

מירב בן ארי (יש עתיד):

סימון דוידסון (יש עתיד):

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

שר המודיעין אלעזר שטרן:

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

שרון ניר (ישראל ביתנו):

מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):

שלמה קרעי (הליכוד):

יוראי להב הרצנו (יש עתיד):

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

רון כץ (יש עתיד):

משה טור פז (יש עתיד):

מיכל שיר סגמן (יש עתיד):

אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית):

נעמה לזימי (העבודה):

ינון אזולאי (ש"ס):

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

אבי מעוז (נעם):

ניסים ואטורי (הליכוד):

אופיר כץ (הליכוד):

ואליד אל הואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

דבי ביטון (יש עתיד):

בועז ביסמוט (הליכוד):

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

יסמין פרידמן (יש עתיד):

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית):

יואב קיש (יו"ר הוועדה המסדרת):

הודעה אישית של חבר הכנסת ווליד טאהא

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

ציון היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות

היו"ר מיקי לוי:

מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית):

אפרת רייטן מרום (העבודה):

טלי גוטליב (הליכוד):

דבי ביטון (יש עתיד):

אברהם בניהו בצלאל (ש"ס):

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

שרון ניר (ישראל ביתנו):

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

אבי מעוז (נעם):

יעקב אשר (יהדות התורה):

שר התרבות והספורט חילי טרופר:

דברי הכנסת · DOC

למסמך הרשמי

הנוסח כאן חולץ מהקובץ הרשמי. המקור המחייב הוא הקובץ.

מקרא

היו"ר:יו״ר — יושב-ראש הישיבה
דובר:דובר — מי שקיבל את רשות הדיבור
דובר המשך:דובר המשך — אותו דובר אחרי הפרעה
אורח:אורח — דובר שאינו חבר כנסת
קריאה:קריאה — התפרצות מהמושבים, לא נאום
נושאנושא — כותרת סעיף בסדר היום
שאילתהשאילתה — כותרת שאילתה
הצעת חוקהצעת חוק — כותרת הצעת חוק
הצעה לסדרהצעה לסדר — כותרת הצעה לסדר-היום
(הישיבה נפסקה.)הפסקה — הישיבה נפסקה
הישיבה ננעלה.סיום — הישיבה ננעלה
(תרועת חצוצרות)הערת בימוי — מה שקרה באולם, לא דיבור

דברי הכנסת

חוברת ד'

ישיבה י"א

הישיבה האחת-עשרה של הכנסת העשרים-וחמש

יום רביעי, י"ג בכסלו התשפ"ג (7 בדצמבר 2022)

ירושלים, הכנסת, שעה 11:01

תוכן העניינים

מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

הודעת יושב-ראש הוועדה המסדרת

יואב קיש (יו"ר הוועדה המסדרת):

בחירת סגנים ליושב-ראש הכנסת

יואב קיש (יו"ר הוועדה המסדרת):

אורי מקלב (יהדות התורה):

מירב בן ארי (יש עתיד):

סימון דוידסון (יש עתיד):

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

שר המודיעין אלעזר שטרן:

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

שרון ניר (ישראל ביתנו):

מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):

שלמה קרעי (הליכוד):

יוראי להב הרצנו (יש עתיד):

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

רון כץ (יש עתיד):

משה טור פז (יש עתיד):

מיכל שיר סגמן (יש עתיד):

אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית):

נעמה לזימי (העבודה):

ינון אזולאי (ש"ס):

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

אבי מעוז (נעם):

ניסים ואטורי (הליכוד):

אופיר כץ (הליכוד):

ואליד אל הואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

דבי ביטון (יש עתיד):

בועז ביסמוט (הליכוד):

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

יסמין פרידמן (יש עתיד):

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית):

יואב קיש (יו"ר הוועדה המסדרת):

הודעה אישית של חבר הכנסת ווליד טאהא

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

ציון היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות

היו"ר מיקי לוי:

מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית):

אפרת רייטן מרום (העבודה):

טלי גוטליב (הליכוד):

דבי ביטון (יש עתיד):

אברהם בניהו בצלאל (ש"ס):

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

שרון ניר (ישראל ביתנו):

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

אבי מעוז (נעם):

יעקב אשר (יהדות התורה):

שר התרבות והספורט חילי טרופר:

אורי מקלב (יהדות התורה):

בכל אופן, הנתונים שהתפרסמו, ואני חושב שאלה גם הנתונים של מרכז המחקר של הכנסת – אני מתבסס על נתונים של מרכז המחקר של הכנסת, שאותם אנחנו ודאי רואים כנתונים מדויקים. אנחנו מדברים על כך שמתוך עשר או 20 עולים, חמישה הם יהודים והשאר – 15 – הם לא יהודים. מדובר באנשים שהזיקה שלהם למדינת ישראל היא חלשה מאוד – הם לא יודעים מילה בעברית, הם לא יודעים איפה זה מדינת ישראל. לפי מחקר שנעשה, אלה אנשים שהתחתנו בכנסייה והולכים כל יום ראשון לכנסייה, ואין להם מחשבה לבוא לארץ. ואני שואל, מה, אנחנו פראיירים? אם תוך עשרה חודשים כבר חזרו חזרה 15,000 אנשים מתוך 35,000 שעלו – הרי גם חוק השבות הקיים מדבר על הרצון להשתקע בארץ. זה נקרא להשתקע בארץ? אני יודע שאומרים שהישראלים לא אוהבים להיות פראיירים, לא אוהבים שעובדים עליהם. מה? אנחנו מוכנים לתת אזרחות לאנשים שאין להם מחשבה לרגע? שהם מנצלים אותנו? חוזרים חזרה? זה שימוש לרעה, כל מה שיש רמייה. אנחנו לא רוצים את החוק הזה? בתחילת התהליך, אדוני היושב-ראש, 93% היו יהודים, 7% היו לא יהודים. היום התהליך הוא ש-72% הם לא יהודים, ובקושי 28% הם יהודים. לכן אני חושב שזאת העת לשנות את זה. צריך להבין מדוע אנחנו מדברים ככה. אנחנו עושים נזק לעצמנו. אין מדינה בעולם שהייתה מאפשרת הגירה כזאת; נותנת אזרחות בקלות כזאת. כל מדינה נחשלת שרוצה אזרחים לא הייתה מקבלת אנשים, ותהליך לקבל רישיון עבודה היה לוקח הרבה יותר זמן. הנתונים האלה טוענים שיש שער פרוץ לארץ, וחובתנו לתקן את זה. תודה רבה.

מירב בן ארי (יש עתיד):

תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, כנסת נכבדה, אני מציעה לחבר הכנסת מקלב שידבר עם חבר הכנסת יולי אדלשטיין, כי לא נראה לי שהם סגורים לגמרי על סעיף הנכד שם בליכוד. אני רוצה דווקא להתייחס למכירת החיסול של המדינה, של משרד הביטחון ומשרד החינוך. נתחיל ממשרד החינוך: אני לא יודעת מי יהיה השר או השרה, שיגיעו בטח מהליכוד, אבל אני מאחלת להם: תנחומיי. היה משרד חינוך ונשארו לכם, לדעתי, גילאי שלוש עד שש לממלכתי, אפילו לא כיתות. נכון? כל השאר פוצל. אם זה היה בניין, אז היה נראה שמעבירים בלוקים: אחד לאורית סטרוק, אחד לבצלאל. אני כבר לא זוכרת מרוב שפירקו את המשרד הזה לגורמים. המשרד הכי חשוב הולך ומתפרק לנו מול העיניים. נדבר גם על משרד הביטחון – כי הרי כל מה שעשו בקמפיין הזה זה לדבר על משילות. ככה אתם מושלים? גם את משרד הביטחון פירקתם? גם את הנקודות הכי חשובות, במקומות הכי נפיצים, גם את זה הוצאתם משר הביטחון? גם שר הביטחון הבא מהליכוד שקט; לא שומעים אותו; הלכו לו על הראש. מה הוא יגיד עכשיו? מה השאירו לו ממשרד הביטחון? הוועדות שמוקמות, אדוני היושב-ראש, כדי להכשיר חוק, הם הביאו דרך הוועדה כדי לחסוך את 45 היום של פטור מחובת הנחה. אתה מגיע לוועדה המסדרת והם בכלל לא יודעים איך החוק נראה, אבל הם כבר כתבו לו דברי הסבר. עכשיו, יש שני חוקים: אחד, שמאסר על תנאי הוא בעצם לא כמו מאסר בפועל אז זה בסדר להיות שר, כי קיבלת רק על תנאי, לא נורא. אבל אני רוצה להתייחס לפקודת המשטרה שהשר לביטחון לאומי רוצה להביא עוד לפני שהוא ישב עם המשטרה. הוא עוד לא פגש את המשטרה; הוא בעיקר ראה את זה בסיורים של הוועדה לביטחון פנים ובישיבות. איפה נשמע דבר כזה? שר שמיועד לפקח על המשטרה אפילו לא יושב ולא מדבר עם המשטרה ולא מבין את הצרכים שלה, אבל כן ייקח מהם סמכויות. אם ככה נראית משילות – תנחומיי. כי משילות אין פה; לא צבא, לא משטרה, אפילו תכניות לטווח הארוך – זה לא מעניין אותם. כי אם אפשר לפרק גם את משרד הביטחון, גם את משרד החינוך, גם את המשטרה אבל הכי חשוב: את הערכים של המדינה הזאת. למה לא? זאת הזדמנות מצוינת. ככה לא נראית משילות, ככה נראה חורבן של המדינה. תודה, אדוני.

סימון דוידסון (יש עתיד):

חברים יקרים, להקים ממשלה זה דבר מאוד מורכב. צריך לאזן בין גורמים שונים, בין אינטרסים ורצונות מנוגדים שמבקשים לבוא לידי מימוש. לצערנו, כבר התרגלנו למשרדים מומצאים ולדרישות יומרניות רק כדי לרצות את האגו הפוליטי והגחמות של חברי הסיעות השונות. אבל הממשלה המתגבשת לקחה את זה עוד צעד אחד קדימה. בהסכמים הקואליציוניים שנחשפו לציבור אנו רואים פירוק והרכבה של המשרדים שהכרנו. כל משרד עובר לשולחן הניתוחים ונקרע לגזרים: לתתי-משרדים, לשברי רשויות, לרסיסי אגפים. הפקידים במשרדים מבולבלים ולא יודעים תחת איזה שר הם יעבדו מחר. משרד החינוך, למשל, נפרד מהאגף לתרבות יהודית, שהועבר למשרד למשימות לאומיות; את משרד האוצר חצו לשניים: בחצי מהתקופה צפויה לנו מדיניות כלכלית ימנית, ובמחצית השנייה – סוציאליזם. תגידו לי, זה לא אבסורד? הפריפריה החברתית פורקה ממשרד הנגב והגליל; משרד הביטחון איבד את המינהל האזרחי ואת האחריות על מתאם פעולות הממשלה בשטחים לטובת חבר הכנסת סמוטריץ'; סמכויות המפכ"ל על מדיניות המשטרה ועל פריסת כוחותיה פורקו והועברו לשר לביטחון הפנים מר בן גביר; היחידה לתוכניות חיצוניות – בעלות של שני מיליארד שקל. שני מיליארד שקל – פורקה ממשרד החינוך ועברה למשרד ראש הממשלה תחת פיקוחו של חבר הכנסת אבי מעוז והרב טאו, והצטרפה להמצאת החיוניות שנקראת: הרשות לזהות לאומית יהודית. ואני שואל, לפני המשרד הזה לא היינו יהודים? זה משהו חדש? ממציאים לנו את היהדות? חבריי חברי הכנסת, לסדר ממשלה זה דבר מסובך לא פחות מלפתור קובייה הונגרית. כשילד קטן חסר סבלנות לא מצליח לפתור את הקובייה הוא שובר את החלקים ומנסה להרכיב אותם מחדש; עוקר רשות מפאה אחת ומדביק אגף לפאה אחרת. אני פונה לממשלה ההונגרית המתגבשת: אל תנהגו ככה. אין בעיה, אתם מרכיבים ממשלה? תרכיבו. אבל תעשו את זה בצורה אחראית, שקולה, לא פזיזה, בצורה שלא תפגע באזרחי ישראל. לפירוק המשרדים יש השלכות ישירות ומזיקות לאזרחי ישראל. הוצאת אגפים והדבקה מלאכותית שלהם, לא במקומם הטבעי וההגיוני, נושאת עימה נזקים כלכליים ובירוקרטיה. יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה, והאזרח המבולבל ימשיך להתרוצץ בין הרשויות ולנסות למצוא מענה לבעיותיו. מר בנימין נתניהו, בעבר ידעת להרכיב ממשלות בלי לפרק משרדים לשברים ולרסיסים. היום אתה לא מצליח לפתור את הקובייה ההונגרית הזאת, שנקראת ממשלת ישראל השלושים-ושבע, בלי לנפץ כל משרד בדרך לפי הגחמות של כל אחד מהשותפים שלך. אני קורא לכם, חבריי חברי הממשלה ההונגרית שבדרך, לגלות אחריות כלפי הציבור שבחר בכם. את הקובייה ההונגרית הזאת שכל אחד קיבל על השולחן שלו תפרקו בלי לפרק את המשרדים. תודה רבה, חבריי.

שר המודיעין אלעזר שטרן:

אני רוצה להגיד משהו: כשאנחנו מדברים על איך נראית האלימות ברחובות, בכבישים – אני אומר את זה פה שנים מעל הדוכן הזה – אנשים במדינת ישראל חושבים ומתנהגים בפרדיגמות. כשאתה משדר להם שחוק הוא חוק, אבל מחר נשנה אותו ושמערכת המשפט היא לא טובה, וכשאתה משתמש בביטויים אלימים – אל תתפלא שאת דרך המחשבה הזאת אנשים מיישמים אחר כך גם בכבישים וגם בשכונות ובערים. כיוון שכשאנשים חושבים בדרך מסוימת וכשאתה משדר להם: אל תדאגו, תעשו עבירות, אנחנו בהסכמים הקואליציוניים נכשיר אותן – למה שלא יעשו עבירות? הם יודעים שיום יבוא ויבוא שלטון שלא משנה איך הוא השיג את השלטון – אם בהסתה ובשקרים – ויגיד: אנחנו נתקן, למה שהוא לא יעשה כבר עכשיו עבירות? למה שהוא לא יתנהג באלימות מילולית, כמו שמתנהגים בבניין הזה גם כן? אני רוצה להגיד לכם יותר מזה: יש לנו מערכת ביטחון. כשאתם מערערים בהסכמים הקואליציוניים על מנגנוני ביטחון של שנים, תדעו – ואני נזהר מלהגיד את זה כאן – גם היום כבר יש לנו קושי להביא חיילים לשירות מילואים. זה לא טריוויאלי בעיניהם. יכול להיות שזה לא היה טריוויאלי לפנות יישובים; זה גם לא טריוויאלי לאבטח יישובים בכל מיני מקומות; זה אפילו לא טריוויאלי להתאמן. זה אחוז קטן, אבל כשמהבניין הזה אתם משדרים ששרים מיועדים – שבתוך משרד הביטחון נקים עוד גוף – אני הייתי צריך ליהנות, בגלל שהשר אומר: אני אדאג לזה שיהיו המון המון אלופים ותת-אלופים דתיים. לבושים כמוני, בכיפה ובציצית. תאמינו לי, הם לא רוצים לשמוע את זה. הם כתף אל כתף. הם לא רוצים שיקדמו אותם בזכות הכיפה והציצית.

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

כבוד היושב-ראש, עמיתיי חברי וחברות הכנסת, אנחנו בימים של מה שנראה המתנה – המתנה להרכבת ממשלה שכולנו כבר יודעים איך היא תיראה; כולנו כבר קראנו חלק גדול מההסכמים ההולכים ומתהווים בימים האלה להרכבת ממשלה במדינת ישראל. ככל הנראה הקטר כבר יצא והוא דוהר לכיוון של קטסטרופה בעיניי. הממשלה ההולכת ומתהווה טומנת בחובה אלמנטים פשיסטיים בצורה הכי ברורה. אי-אפשר להתנער מהעובדה שהממשלה הזאת מהווה סכנה אמיתית בשלושה נושאים שישנו את פניה של המדינה שהכרנו. נכון, הייתה לנו ביקורת – לפחות אני וחבריי, מאז ומתמיד – על הממשלות הקודמות, אבל אנחנו חושבים שהפעם הממשלה עוברת פאזה, כי היא הולכת לשנות גם את המשטר בתוך המדינה. הייתה לנו ביקורת, אבל היה לפחות את אחד הבלמים שהשתמשו בהם ושהיו יכולים להוות איזשהו מקום לפנות אליו כמפלט אחרון, שזאת המערכת המשפטית; גם כן הולכים לחסל את הכוח שנמצא בידי המערכת המשפטית, לבקר את עבודת המחוקקים כאשר הם סוטים מהערכים הבסיסיים שאמורים להיות ערכים שמורים בחוקים אשר מחוקק הבית הזה. פסקת ההתגברות, שנראית כאילו דיון משפטי כללי שלא קשור לאנשים הפשוטים שנמצאים בתוך הציבור, היא אחת הנקודות שמובילים כדי לשנות את שיטת המשטר. אין עוד בלמים שנמצאים בפני מה שנקרא דיקטטורת הרוב שהולכת ומתהווה. לצערנו הרב, הנושא הזה יפגע גם בחיי היום-יום של הציבור שאני באה ממנו, הציבור הערבי במדינת ישראל, אבל גם בציבור כולו. בינתיים אנחנו רואים שהממשלה המתהווה הולכת להעמיק את הכיבוש ואת הקולוניזציה כאשר היא מוסרת את מה שהיה אמור להיות מינהל זמני כדי לנהל את האוכלוסייה הנמצאת תחת כיבוש, האוכלוסייה הפלסטינית; מוסרת אותה ביד רחבה למתנחל שמאמין בעליונות היהודית ובתורת הגזע. המתנחל הזה הולך להשריש את הקולוניזציה שקורית בתוך השטחים הפלסטיניים, והממשלה הולכת לעכב כל אפשרות של פתרון מדיני לכיבוש המתמשך. הממשלה הזאת הולכת לפגוע אנושות בזכויות של האוכלוסייה הערבית. אנחנו מריחים את זה, אנחנו רואים את זה, והיא מסתמכת על שנים ארוכות – נכון – של ממשלות אחרות שגם פגעו בזכויות האזרחים הערבים, כולל הממשלה האחרונה. אבל למסור את משרד, מה שנקרא, ביטחון לאומי, לידיים של אדם שכבר הצהיר כמה פעמים, והתלהם על האוכלוסייה הערבית, זה לפתוח במלחמה. אני פונה עכשיו - - -

מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, "ניסיתי להתנגד ואמרתי: זו לא התורה. שמי נחמה תאנה, והרב צבי טאו תקף אותי מינית. לא פעם ולא פעמיים. הוא תקף אותי כשהייתי ילדה, אחרי שהתחתנתי, וגם כשכבר הייתי אימא לילדים". כך כתבה נחמה תאנה, שחשפה לפני כמה חודשים את הפגיעה הקשה שחוותה. מאז היא עוברת מסכת של הכפשות, איומים וניסיונות השתקה. נחמה נחושה ומתכוונת לעמוד איתן ולא לוותר. נחמה ממשיכה לדרוש דרישה בסיסית – שתלונתה תיחקר. השבוע, בצאתי מהכנסת, עצרתי לשמוע את נחמה תאנה, שעמדה במשמרת המחאה השבועית שלה, יחד עם כמה עשרות תומכים ותומכות, דתיים וחילוניים כאחד. פגשתי אישה עדינה, חכמה, מאירת פנים, אמיצה. אישה שאמרה: לא עוד. אישה שהחליטה לשבור את קשר השתיקה, ועל כך היא משלמת מחיר כבד. פגשתי גם את אביה ואת אחיה, עוטפים אותה במעטפת של אהבה ותמיכה. עומדים כחומה בצורה מול אותם כוחות אופל שמנסים להשתיקה. הם סיפרו לי כיצד מהרגע שבו אזרה נחמה אומץ לספר את סיפורה היא ובני משפחתה נתונים למתקפות בלתי פוסקות, ניסיונות השתקה ואף איומים. הם אוהבים את נחמה, הם מאמינים לה ודורשים צדק עבורה. בלתי נתפס שגם בימינו אנו, אישה או גבר שחווים פגיעה מינית עדיין נאלצים להילחם על כך שהאמת תצא לאור, נאלצים להתמודד עם מתקפות על אמינותם ועל שפיותם; עדיין צריכים להילחם כדי שיקרה הדבר הבסיסי והמובן מאליו – שתלונתם תיבדק. כיצד ייתכן שארבעה חודשים אחרי שחשפה לראשונה את הפגיעה, נחמה עדיין צריכה לעמוד מדי שבוע במשמרת מחאה ולדרוש צדק? הסתרה, הכחשה והשתקה ממשיכות ומעצימות את הפגיעה. הן מאפשרות לפגיעות מיניות להמשיך ולהתקיים. הסתרה, הכחשה והשתקה אינן דרכה של היהדות. פגיעות מיניות קיימות בכל מגזר ובכל שכבות האוכלוסייה. פגיעות מיניות הן לא סוגיה פוליטית, דתית או מגזרית. פגיעה מינית היא נגע שמחובתנו, כנבחרי ציבור, לפעול יחד כדי למגר. לחזק את ידי כל הנפגעים והנפגעות; אלה שמוצאים את הכוח והאומץ לחשוף את סיפורם, וגם עבור אלה שלא. פגיעה מינית היא האויב המשותף של כולנו, נשים וגברים כאחד, ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים. אני מאמינה לנחמה תאנה ומחזקת את ידיה ואת ידי בני משפחתה. אני קוראת לבאי הבית הזה להתייצב לצידה של נחמה ולדרוש יחד איתה בדיקה מעמיקה של התלונה. תודה רבה.

שלמה קרעי (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, הנאחז בקרנות המזבח ולא מאפשר העברת שלטון מסודרת כמו שהעם בחר, כנסת נכבדה, אני רוצה להקריא לכם טור מעניין שקראתי: "אולי תסביר לי, אמר יצחק יער ירוק, כאשר על פניו נסוך חיוך של ילד שנתפס בקלקלתו - - - מה יעשו עם זה? מה יעשו עם מה? שאלתי. עם הניצחון של הליכוד, אמר. מה אתה רוצה שיעשו? שאלתי. אתה הרי שומע שמדברים על בגין בתור מיועד לראשות הממשלה, הקשה יער ירוק, שבזמנו היה יו"ר סניף מפא"י בגבעתיים. כן, עניתי, הוא ניצח בבחירות, אז הוא צריך להרכיב את הממשלה. זה לא מוזר בעיניך? הרהר יצחק יער ירוק בקול. הרי זה לא יכול להיות ברצינות? מה? תהיתי. אתה רוצה לומר שבגין ישלוט במדינה על אמת? שבגין יחליט על העניינים? איך הוא יחליט? מה הוא יחליט? הוא יודע לדבר, אבל הוא לא בשביל להחליט. יתרגל, אמרתי. זו המדינה שלו? הוא בנה אותה? בגין? בגין? יש פה איזו טעות, אני אומר לך. יש פה טעות פטאלית, התעקש יער ירוק. אני בטוח שיעשו משהו, שיעשו איזה הסדר פנימי. איזה הסדר? שאלתי. ייתכן שבגין יהיה פורמלית ראש הממשלה, אולי אין מנוס מזה - - - אבל אני בטוח שיהיה פורום בשביל החלטות חשובות. ייתכן שיצטרכו לשתף את בגין, אבל הפורום יחליט, חברינו, ובגין יבצע". בהערת אגב שלי, זה בדיוק מה שהם עשו – בפרקליטות, בתקשורת – השאירו את הפורום שמקבל את ההחלטות והימין ביצע. פחות משל. "אחרת יהיה כאן תוהו ובוהו", הוא ממשיך, "אתה הרי לא מתאר לעצמך שאת מדינת ישראל ינהלו ממצודת זאב? למה לא? שאלתי. בן אדם, הזדעק יער ירוק, אתה לא יודע מה אתה סח. הם ישלטו בנו? הם? רק מפני שיש להם רוב? בגין ידבר בשם המדינה הזאת? בשמי? בשמנו? אם דמוקרטיה פירושה שבגין עולה לשלטון, אז יש משהו מאוד לא דמוקרטי בדמוקרטיה שלכם, אני אומר לך. היו בחירות, לא? אמרתי בשקט. בחירות, בחירות, מלמל יצחק יער ירוק. - - - לא ידעתי איך לנחם אותו. העם גנב לו את המדינה". על החתום על הטור – זה טור של יוסף טומי לפיד משנת 1977. אז, חברים, אני רוצה לומר לכם, אתם גנבתם לעם את המדינה בשנה וחצי האחרונות, והגונב מגנב פטור. העם גנב את המדינה בחזרה, הכריע, ולא יעזור לכם שום דבר – לא זעקות שבר, ולא קשקושים – אנחנו נמשול, נקים כאן את הממשלה הטובה ביותר שהייתה כאן אי-פעם.

יוראי להב הרצנו (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כולנו נחשפנו להסכמים הקואליציוניים שבנימין נתניהו חתם עם השותפות הקואליציוניות העתידיות שלו, כדי להקים ממשלה יציבה שתמשול. עכשיו, הם הולכים ומפרקים את מוסדות המדינה; מפרקים משרד אחרי משרד אחרי משרד אחרי משרד – לא פוסחים על אף משרד ממשלתי. מפרקים לחלקי חלקיקים, לפיסות קטנות – בשביל המשילות, כמובן, איך לא. אני מודה, קשה מאוד לעקוב, אבל תנו לזה ניסיון. נתחיל. משרד הביטחון פורק – המינהל האזרחי עבר למשרד האוצר תחת בצלאל סמוטריץ'; מג"ב ואיו"ש עברו למשרד לביטחון לאומי של בן גביר. משרד האוצר פורק – הרשות לאכיפת מקרקעין עברה להיות תחת המשרד לביטחון לאומי של בן גביר. משרד החינוך פורק – החברה למתנ"סים אצל אריה דרעי; חינוך ממלכתי-דתי אצל סמוטריץ'; המועצה לשימור אתרים אצל עמיחי אליהו; היחידה לתוכניות חיצוניות אצל אבי מעוז; האגף לתרבות יהודית הועבר בכלל לאורית סטרוק; סמכויות המינוי למועצת המורים פורקו ממשרד החינוך והועברו לסמוטריץ'. רגע, מה נשאר במשרד החינוך? המשרד לשוויון חברתי פורק – האגף לצעירים ולאזרחים ותיקים הועבר למשרד הנגב והגליל. המשרד להגנת הסביבה גם הוא פורק – הסיירת הירוקה והמשטרה הירוקה הועברו לבן גביר. ממשרד הרווחה לקחו את האגף לתרבות תורנית למשרד למשימות לאומיות. החטיבה להתיישבות – גם היא עברה ממשרד החקלאות למשרד למשימות לאומיות. מבולבלים? רגע, יש עוד. משרד התחבורה, איך לא, פורק גם הוא – המטה לתשתיות לאומיות עבר למשרד האוצר, והאגף לתחבורה חרדית עבר לעוד סגן מונפץ במשרד ראש הממשלה. משרד הדתות פורק גם הוא – ההילולה השנתית במירון עברה למשרד ירושלים. משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי פורק גם הוא – אגף שכונות ופריפריה הועבר למשרד הפנים תחת אריה דרעי. שרי האוצר, הפנים, הבריאות, התחבורה – כולם ברוטציה להגברת המשילות. טירוף, כאוס, איך אפשר לעבוד ככה? איך אפשר למשול ככה?

מיכל שיר סגמן (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מסתכלת על מעשיהם של חברות וחברי הקואליציה הנכנסת, ואני חוששת. אני חוששת באמת. אני חוששת, כי אני רואה את הנזק שהולך להיגרם לכל כך הרבה אזרחיות ואזרחים שרבים מהם הצביעו לגוש הביביסטי, וכעת הולכים לגלות את המחיר שהם, ילדיהם ומשפחותיהם ישלמו, בגלל שהאמינו להבטחותיו של אדם חלש, שמכר את עתידם לשותפיו הקיצוניים רק כדי להימלט מדין. רבים ממצביעי הימין המתון הצביעו לימין למרות ביבי, וכעת הם מגלים שהוא לא רק מושחת, אלא גם חלש ובעיקר בן ערובה לגזענים, חשוכים, הומופובים ושוביניסטים; הם מגלים שהימין המתון כבר לא באמת ימני בעיני משטרת המחשבות הכהניסטית, ולא יהודי מספיק בעיני משטרת המחשבות הביביסטית ושותפיה החשוכים. הכתובת הייתה על הקיר, פשוט ימנים מתונים סירבו להאמין שנתניהו יאפשר לקיצוניות חשוכה כל כך להשתלט על המדינה. האם ימנים, חילונים, מסורתיים או חברי הקהילה הגאה שמחזיקים בעמדות ימניות היו מצביעים לנתניהו אם מראש הם היו יודעים שהוא ימכור את המדינה לקיצונים שרוצים לעשות להם מסע דה לגיטימציה? לפני הבחירות ביבי הסתיר אותם, את הקיצוניים, אבל אחרי הבחירות הוא שפוט שלהם. והם מנצלים את חולשותיו כי הם יודעים שעבור המשפט שלו הוא ימכור את כולנו. פתאום כבר לא מדובר רק בפסקת ההתגברות ברוב זעום שתאפשר לכל מי שירצה לגזול זכויות אישיות בלי בקרה; כבר לא מדובר בחוק הג'ובים בליכוד למקורבים או מינוי אסירים לשעבר כשרים. אנחנו כבר מדברים על לבנוניזציה של ישראל, חלוקתה לפלנגות ובעיקר הרס מערכת החינוך הממלכתי שלה, שבמקום לתת לה את הטון, יהפוך להיות זרם חלש שנשלט על ידי קיצונים. הם יחזירו אותנו להיות אוסף שבטים, וזה כדי שיוכלו לחסל את הבוגדים בעם – לשיטתם – אלו שבגלל שהם לא ביביסטים, הם לא מספיק יהודים, כמו ששמעתי חברי כנסת מהליכוד מציינים יומם ולילה. ביבי החלש נתן את המפתחות של המדינה לידיים של אלה שחושבים שהבנות שלכם מסוגלות לפחות וראויות לפחות; לאלה שחושבים שילדים למשפחות חד-מיניות הם ילדים פגועים. אז חבריי בימין, אלה ששמו פתק מחל, כי זה מה שהם רגילים מהבית, מה שנקרא – למרות ביבי, בואו אני אספר לכם איך זה ייגמר: ריבונות הם לא יחילו; משילות הם לא יחזירו; את יוקר המחייה הם לא יורידו. אבל אני אגיד לכם מה הם כן יעשו: את זכויות הפרט שלנו הם לאט-לאט ייקחו. הם ייקחו מהנשים, הם ייקחו מהלהט"בים, הם ייקחו כסף מאלה שאין להם וימשיכו לשמן את המערכת, המכונה היקרה שלהם, בכספים של אנשים רעבים ללחם; הם יצעקו ריבונות ויזניחו את קריית שמונה; הם יזעקו משילות וימשיכו לשלם פרוטקשן לארגוני הפשיעה בנגב; הם ייקחו ויכפו סגנון חיים של מיעוט על הרוב; והכי גרוע – הם יקרעו את עם ישראל, יבעירו את ארץ ישראל ואת כל זה בשם תורת ישראל. כי ככה זה נראה כשהגולם הקיצוני קם על יוצרו המושחת, השקרן והחלש. החדשות הטובות הן שאנחנו כאן כדי לבלום אותם, כי אין לנו ארץ אחרת, וגם אין לנו עם אחר. תודה רבה.

אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, אני לא הולכת לדבר פוליטיקה, אני הולכת לדבר קצת על המורשת של עיר האבות, שממנה הגעתי לכאן, ובעזרת השם, בקרוב ממש, האור המיוחד שלה, של עיר האבות והאימהות שלנו, יגיע גם לממשלה. השבוע הזה היה שבוע חברוני במיוחד: ציינו בו 20 שנה לקרב בסמטת הגיבורים, שבו נפלו 12 מטובי לוחמנו – גם מח"ט חברון, השם ייקום דמו, דרור ויינברג, גם לוחמים של מג"ב ושל יחידות צה"ל וגם חברי כיתות הכוננות של קריית ארבע. השבוע הזה היה שבוע של ידידי, חברי הטוב, עופר אוחנה, פצוע מהפיגוע של לפני מספר שבועות בחברון, ששלשום זכה לחתן את בתו. כולנו ראינו בהתרגשות ובדמעות – בלי הבדלי עמדות פוליטיות, אני חושבת – את הגבורה של האיש המופלא הזה, שמצווה לילדיו את החסד של אברהם אבינו. כמה מרגש. השבוע הזה הוא גם השבוע של פורים של חלון; מחר, י"ד בכסלו, הוא יום של פורים של חלון בחברון, ואני אספר בקצרה את הסיפור הזה שהולך איתנו 199 שנים, לא פחות. י"ד בכסלו תקע"ד, בחברון הייתה קהילה יהודית גם אז, כמו לאורך רוב שנות ההיסטוריה של עם ישראל, כמעט תמיד היו יהודים בעיר האבות. היהודים האלה היו מסורים למרותו של פחה אכזר. יום אחד אחד החליט הפחה שהוא דורש מיהודי חברון לא פחות מ-50,000 דינר, ואם לא יביאו לו תוך שלושה ימים את הסכום הזה, אמר: את מחציתכם אשרוף באש ואת מחציתכם אגרש מהעיר. מה יכולים לעשות יהודי חברון בסיטואציה כזו? משרד אוצר לא היה להם; צבא לא היה להם; משטרה לא הייתה להם. מה היה להם? היו להם את האבות הקדושים במערת המכפלה. יהודי חברון צמו והתפללו וביקשו רחמים מהאבות הקדושים, ואפילו שלחו שליח מיוחד לבקש מהאבות שיעזרו להם. באישון לילה הגיעו לפחה שלושה אנשים הדורי פנים, עם זקן ארוך, ודרשו ממנו 50,000 דינר. הפחה המפוחד נתן להם את הסכום והוסיף את הענק שלצווארה של אשתו, כי לא היה מספיק כסף בידו. את הסכום הזה מצאו יהודי חברון, למוחרת בבוקר, בחלון של הגטו שבו הם גרו, ומסרו אותו כפי שהוא לפחה, שרק בלילה הקודם מסר אותו לאותם שלושה אנשים הדורי פנים. הפחה הבין מייד שהאבות הקדושים קמו מקבריהם כדי להציל את בניהם, את בני בניהם, היהודים תושבי חברון, ומייד החזיר את כל הסכום הזה לידי הקהילה היהודית, ומאז נזהר שלא לפגוע בה. 199 שנים, אדוני היושב-ראש, חוגגים יהודי חברון את פורים של חלון. אנחנו, בעזרת השם, נמשיך באורם של האבות הקדושים ונביא אותו גם לכנסת וגם לממשלה וגם לכל עם ישראל באשר הוא. תודה.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי השרים, חבריי חברי הכנסת, אני רק שואלת שאלה אחת: כמה גורמים בממשלה אני צריכה שיטפלו בנפש היהודית שלי? עברתי קצת – וברשותך אקרא מהטלפון – על ההסכמים הקואליציוניים, וזה באמת נראה כמו בדיחה. ככה: אבי מעוז יהיה אחראי לרשות הלאומית לזהות יהודית; מאיר פרוש – שר לירושלים ומסורת; מורשת או מסורת, לא ברור עדיין מה; שתי ועדות בכנסת ידונו בסמכויות שבעצם היו בוועדה שלי בכל מה שקשור לנושא שירותי דת במדינת ישראל – שמחה רוטמן ויעקב אשר; נושא תרבות יהודית הועבר ממשרד החינוך למשרד למשימות לאומיות שיהיה אצל אורית סטרוק. וכן, תחום זהות יהודית, שהיה במשרד הדתות, גם עבר לשם. בנוסף, יש גם משרד הדתות. בסך הכול, אנחנו לא צריכים – הכול בסדר עם הזהות שלנו. אנחנו בדיוק יודעים מי אנחנו, ואנחנו לא צריכים כל כך הרבה מטפלים. אני כבר מתחילה לחשוב שדווקא האנשים שבאובססיה ומחפשים את הזהות היהודית הם אלה שצריכים טיפול, כי כנראה ששם יש בעיה עם הזהות העצמית. אז תודה רבה, לא צריך. אנחנו נדע להסתדר לבד עם הזהות היהודית שלנו בלי אבי מעוז, אורית סטרוק וכל החבורה. אבל ברשותך, אני רוצה להתייחס לעוד משהו: אני שומעת פה הרבה מאוד שיחות בזמן האחרון ונאומים בכנסת על ביטול חוק השבות, ואני רוצה לקבוע את זה פה, מבימת הכנסת: כל מי שמדבר על ביטול חוק השבות חותר תחת היסודות של מדינת ישראל. אני יכולה לקבוע כבר פה ועכשיו שגם בנימין נתניהו, גם אבי מעוז, גם שלמה קרעי וגם סמוטריץ' וכל החבורה הזאת מיישרים קו עם מרגל וטרוריסט עזמי בשארה, כי הראשון שהעלה את הנושא על ביטול חוק השבות היה עזמי בשארה. אז בעצם כל מי שדורש היום שינוי, ביטול חוק השבות, נמצא בחבורה טובה אחת עם המרגל, עם הטרוריסט, עם האקסטרימיסט עזמי בשארה. ולאיזה בנימין נתניהו אני צריכה להאמין – לזה שמדבר באנגלית ואומר שהוא לא ייגע בחוק השבות, ושאין בכלל מה לדאוג ועל מה לדבר, או לבצלאל סמוטריץ', שכמה דקות אחר כך עולה לתקשורת ואומר: לא יקום ולא יהיה, או לחבר הכנסת מקלב, שדיבר פה לפני כמה זמן על כמה צריך לבטל את חוק השבות? אני אומרת דבר כזה: מדינת ישראל נבנתה על ידי העולים. כל אחד שיושב פה הוא עולה חדש בעצמו, או שהוא ילד או נכד לעולים חדשים שבנו את הארץ הזאת.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, האמת היא שאנחנו עדים בשבועות האחרונים לאירוע מופרע: מפרקים את משרד החינוך, מפרקים את משרד הביטחון, מפרקים את המשרד לשוויון חברתי – מפעל מפואר שנבנה על ידי השרה מירב כהן בשנים האחרונות. שמעתי אתמול בהתרגשות את הנאום של חברי חבר הכנסת יולי אדלשטיין, שיש לו זכויות רבות בנושא של העלייה, והוא סיפר על ההפגנה הגדולה של היהודים בוושינגטון בסוף שנות השמונים למען העלייה של העולים מברית המועצות לשעבר לישראל, ונזכרתי שמי שפתח את השערים של מדינת ישראל בפני העלייה הברוכה הזאת היה ממשלת הליכוד – ראש הממשלה שמיר – שחיבקו את העולים, שטיפלו בעולים, שחיזקו את האתוס של מדינת ישראל כמדינה שקולטת עלייה, מדינה שהיא מושתתת עלייה. אבל איפה הליכוד של פעם ואיפה הליכוד של היום, שהנציגים שלו מקללים את העולים, מכנים אותם "גויים", "מהגרים מטעמי נוחות" ושולחים מסר ברור לאותם עשרות אלפי עולים מרוסיה ואוקראינה, שיש לנו היום הזדמנות בלתי חוזרת לקלוט אותם, ואנחנו מכירים את התרומה שלהם לכלכלת ישראל, לחברה הישראלית – ממשלת הליכוד שולחת להם היום מסר מאוד ברור: אתם לא רצויים כאן, אל תבואו לכאן. אני שומע את הבכי של הממשלה המתהווה, שבראשה עשוי לעמוד אדם חלש וסחיט בידי השותפות שלו, ויש לי חדשות בשבילכם: כן, אנחנו נהיה אופוזיציה שתשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותנו – פרלמנטריים וחוץ-פרלמנטריים. הדמוקרטיה כוללת את הפרלמנט, את החברה האזרחית, את ההפגנות, ואנחנו כאן, בלי להתנצל, נשתמש בכל הכלים כדי להפיל אתכם בהקדם האפשרי. אדוני היושב-ראש, לצערי, זה כנראה אחד הימים האחרונים שלך כיושב-ראש הכנסת. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לך בשם עם ישראל על השירות בתפקיד הזה. היית ואתה עדיין יושב-ראש כנסת ישר, הגון, ממלכתי. אני גאה להיות שותף שלך, אני גאה להיות חבר שלך.

היו"ר מיקי לוי:

אם כך, חברי הכנסת, אנחנו ניגשים לנושא השני בסדר-היום: ציון היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות. חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, היום אנו מציינים את היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות. שילובם של אנשים עם מוגבלויות בכל רובדי החיים הוא חובה מוסרית, וכחברה אנחנו נבחנים ביכולת שלנו להכיל את השונים מאיתנו ולתת להם את התנאים הטובים ביותר להגשמה עצמית. במהלך כהונתי כיושב-ראש הכנסת ביקרתי באין-ספור מקומות הפועלים למען אנשים עם מוגבלויות לשיפור איכות חייהם, מקומות הנחשבים לטובים ביותר בעולם ולחלוצים בתחומם. איחוד המוסדות משקף, לשמחתי, גם את ההבנה שלנו, האזרחים, שמקומם של אנשים עם מוגבלויות הוא בקהילה יחד איתנו. הכנסת כמקום עבודה אינה יוצאת דופן, ואני שמח לעמוד בראש כנסת שכבר 14 שנה מעסיקה עובדים עם מוגבלויות כעובדים מן המניין; עובדים נהדרים, מסורים, שכולנו פוגשים יום-יום שהם הלב הפועם של המשכן הזה, וקשה לדמיין את העבודה כאן בלעדיהם. תפקידה של הכנסת וכן של נבחרי הציבור הוא לא רק לייצג, אלא גם להיות דוגמה אישית לאנשים עם מוגבלויות, מקום חשוב בחברה שלנו. לכן יש לנו מחויבות ערכית להתוות את הנורמה החברתית שלפיה אנחנו כולנו רוצים לחיות ולעצב את החברה שכולנו רוצים לשגשג בה. בחודש יוני העבירה הכנסת את חוק שירות רווחה לאנשים עם מוגבלויות בהובלת ראש הממשלה לפיד ושר הרווחה מאיר כהן, שקידמו את הנושא במשך עשור, יושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה אפרת רייטן ובתמיכת כל המפלגות. העברת החוק הייתה עדות נפלאה לכך שחברי הבית הזה יכולים לפעול יחד למען עתיד משותף. תודה רבה. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת וולדיגר, בבקשה.

מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית):

כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, שאני לא רואה פה, כנסת נכבדה, ראשית אני רוצה להגיד מזל טוב לחברתי אפרת, שהיום ליוותה את בנה. נכון, אפרת? אז, בהצלחה לו ובהצלחה לך ובהצלחה לכולנו, ובהחלט להגיד תודה שוב גם על החוק לך וגם לראש ממשלת המעבר יאיר לפיד. זה בהחלט חוק חשוב ביותר. יש עוד הרבה מה לשפר גם פה וגם בכלל, אבל כשעושים דברים טובים צריך לברך עליהם, זה בהחלט דבר חשוב. הכנתי לי נאום כתוב, ולפני כמה דקות חברי חבר הכנסת יצחק וסרלאוף נתן בידי את הנאום שהוא הכין, כי הוא פשוט לא יוכל להישאר עד הסוף ולא יוכל להשמיע את דבריו, כנראה. אז אני לא יודעת אם יצחק שומע את זה או לא, אבל הינה, אתה תהיה בהלם, אבל אני עושה את זה. הוא אמר לי, תקראי, אולי אני דורך על יבלות, אני עוד לא יודע. קראתי ואמרתי לעצמי שאני חייבת לשתף אתכם, כדי שלא רק אני ארוויח מהדבר הזה. אז, יצחק, אני קוראת את הנאום שאתה כתבת, ואת שלי אני משאירה לפעם אחרת. רבי חיים מצאנז נהג לומר: "אדם צעיר הייתי, וליבי בער באהבת ה' יתברך. אז חשבתי שאתקן את כל בני האדם בעולם ואחזירם למוטב, שיעבדו את ה'. כאשר ראיתי שלא עלה הדבר בידי, חשבתי, לפחות אתקן את בני עירי. לאחר שטרחתי בכך וראיתי שגם זה אי-אפשר, חשבתי, לפחות אתקן את בני ביתי, שיהיו עובדי ה' באמת. חשבתי והתבוננתי בדבר ואמרתי, לפחות אטרח לתקן את עצמי, שאהיה עובד את ה'. טרחתי בכך הרבה, וראיתי שגם זה אינו עולה בידי". יש לנו חלומות גדולים לשנות, לתקן את העולם כולו. אבל אני, ששומע את נגה – נגה זאת בחורה צעירה שהייתה היום בכנס שארגנתי לרגל היום הבין-לאומי לשוויון אנשים עם מוגבלות. נגה היא מתמודדת נפש – נכות שקופה. כמו שאתם רואים, אני גם עונדת את הסרט הזה, שבא להגיד, יש לנו נכות שקופה. אותם אנשים שיש להם נכות ולא רואים אותה לא זוכים לסובלנות ולסבלנות שהם צריכים כל כך. הם לא יכולים לעמוד בתור, אבל הם נאלצים לעשות זאת, וכשהם מנסים לעקוף בתעודה של ביטוח לאומי, מתחילים לצעוק עליהם: מי אתם? מה פתאום, אתם לא נכים. כי לא רואים את זה. שמענו אותה. היא דיברה דברי טעם בכל כך הרבה כאב. על כך מדבר יצחק, ואני ממשיכה: אבל כשאני שומע את נגה, בחורה מוכשרת עם צרכים מיוחדים אשר מתארת בכאב את העוול שנגרם לה מדי יום בזמן שאנשים יורים חיצים כדוגמת הערות פוגעניות היישר ללב; אנשים שיפוטיים, אנשים שלא מצליחים לראות מעבר. אני חושב לעצמי שכדי לתקן את המציאות הזאת עלינו לתקן את עצמנו, קודם כול; בין אם זה לקבל את עצמנו, לראות את בני האדם שסביבנו כפי שהם מתוך כבוד והערכה. ליבי נצבט אל מול המציאות שחווים אנשים עם צרכים מיוחדים. מעבר למגבלה שהם סוחבים מידי יום ביומו, עליהם לשאת שק משקלות של הערות מזלזלות אשר מאיים להרעיד ולאבד את שיווי המשקל ואת ביטחונם העצמי שגם כך מאוד נמוך. כשאני רואה אתכם, לא אנשים עם מגבלה, לא מוגבלים, פשוט אנשים, ואפשר לומר – מיוחדים, אני לא חושב שניתן לדבר במונחים של שוויון, הכלה, קבלה. אני חושב שאתם נמצאים הרבה הרבה הרבה מעבר לזה. המונחים האמורים הם דווקא התפעלות, השראה והערצה. אתם, המגיעים יום-יום להישגים ולפסגות אשר לאחרים נראים כמובנים מאליהם לכאורה; אתם, עם היכולת המופלאה שלכם להמשיך לצעוד ולהתמודד בצל הקשיים המאיימים, בוחרים בחיים. חיים של משמעות, חיים של דרך. אומנם היא מאתגרת יותר, אך דווקא בשל כך ראויה להערצה ולהתפעלות. אני רואה גם את המשפחות שלכם – גם אימא של נגה הייתה בכנס. גם היא דיברה. היא הייתה בין אלה שיזמו את הדבר הנפלא הזה. אני רואה גם את המשפחות שלכם, מחד, עמודי התווך, והעוגן מאידך; הרוח המעודדת להמשיך ולצעוד קדימה. אני מעריץ אתכם על כל יום, על כל שעה, על כל רגע. האתגרים סובבים בכל תחום בחיים, ואתם, בגדלותכם, בוחרים ללוות, לתמוך ולהרים. אני פונה לכולכם – בכל פעם שאתם נפגשים עם אדם מיוחד שימו לב לפיסת ההשראה שנקרית בדרככם. תתפעלו, תעריכו, תנסו ללמוד גם כן איך מעפילים וכובשים פסגות, תוך שימוש בכל הכישורים והיכולות שבידינו, למרות האתגרים השונים, ודווקא בזכותם. אז אני רוצה לומר תודה רבה ליצחק, ואני רוצה לומר לכולנו – קודם כול לשר מאיר כהן – תודה רבה. באמת היית תמיד חבר והיית שם כשאני צריכה, על כל פניות הציבור. אז תודה רבה. אני שמחה ולא שמחה בזה שאתה עוזב. אני שמחה כי אני חושבת שהממשלה שלנו תהיה טובה יותר – סליחה – אבל אני עצובה כי היית באמת שר לדוגמה ולמופת. אז אני רוצה לסיים גם כבת משפחה של מתמודד נפש ולפנות אל כולכם ולומר - -

אפרת רייטן מרום (העבודה):

תודה רבה. אז יש לי, קודם כול, אורח מיוחד, ואני רוצה לומר לו תודה שהוא הסכים להגיע – יאיר. יאיר הוא איש יקר עם צרכים מיוחדים. הוא עובד בספרייה של משרד האנרגיה. לא סתם הוא עובד במשרד האנרגיה; הוא באמת מפיץ אנרגיה חיובית, אנרגיה יוצאת דופן. הוא בחר לבוא. הוא מתכתב איתי הרבה זמן ברשת, ולכן הזמנתי אותו ביום הזה, ואני ממש שמחה שהוא הגיע. אז אני מקדישה גם לו את היום הזה. ולברך אותך, מיכל, ולומר גם תודות על הקדנציה המיוחדת הזו שהייתה לנו, הכנסת העשרים-וארבע, כיו"ר ועדת העבודה והרווחה. חוקקנו שבעה חוקים, מלא תקנות אחרות שקשורות לאנשים עם מוגבלויות. כל אחד מהם באמת היה חשוב; עשרות דיונים ושעות על גבי שעות של עבודה משותפת. אפילו יו"ר הכנסת, לדעתי – אם אתה זוכר, פנינו אליך לא פעם בבקשות להמשיך לקיים ישיבות בוועדה על חשבון המליאה, כדי שאפשר יהיה להמשיך ולהתקדם עם הדיונים האלה, וביניהם החוק ההיסטורי, חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלויות; חוק שמגדיר בפעם הראשונה את הזכות לחיים עצמאיים ואוטונומיים. הינה, מתוך החוק סעיף שביחד עם הארגונים והעמותות וההורים הכנסנו ותיקנו: חיים שמאפשרים לאדם לבחור את אורח חייו ולקבל החלטות באשר אליו, ובכלל זה לבחור את מקום מגוריו בהתאם לאפשרויות הבחירה שיש לכל אדם, להשתתף בחברה ובקהילה ולנהל את חייו באוטונומיה ובעצמאות. אני רק שואלת למה לקח עשר שנים. בכל מהלך שלטונו של בנימין נתניהו, למה החוק הזה לא עבר כל השנים האלה? למה דווקא בקדנציה הקצרה הזו של שנה וחצי הצלחנו לקדם את החוק? זו שאלה שאין לי עליה כרגע פתרונים ותשובות, אבל השאלה צריכה להישאל. יותר מזה, כשהסתכלתי – ואני גם שומעת סביבי – על כל מיני אמירות, למשל של מפלגת נעם, באשר לאיך הם תופסים אנשים בעלי צרכים מיוחדים, אנשים מיוחדים, אני קצת מזדעזעת. אני גם זוכרת שבמהלך הדיונים הגיעו פעם אחר פעם חברי כנסת, חלקם חברים שלך, מיכל, לצערי, מהציונות הדתית, שהתנגדו לתקנות ההנגשה בציבור. את זוכרת שעשינו את הדיונים האלה בשיתוף ולקח לנו חצי שנה עד שהגענו לנוסחה שתהיה נוסחה שכולם יברכו עליה? לצערי, אותה תפיסת עולם – ואני עצובה; את רואה, אני אפילו לא אומרת את זה בכעס – פשוט בעצב. זאת אותה סיעה שהולכת חזיתית נגד בג"ץ ורוצה לקחת את הסמכויות של בג"ץ.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

אני מציינת עובדות פשוטות. ב-1996 קבע לראשונה בית המשפט שלאנשים עם מוגבלות ישנה זכות יסוד להשתתפות מלאה בחברה, ובהתאם, על המוסדות הציבוריים מוטלת החובה להנגיש את שירותיהם. אהרן ברק, הנשיא לשעבר, קבע בפסק הדין: "הנכה הוא אדם שווה זכויות. אין הוא מצוי מחוץ לחברה או בשוליה; הוא חבר רגיל בחברה שבה הוא חי. מטרת ההסדרים אינה להיטיב עימו בבדידותו, אלא לשלבו, מתוך שימוש לעיתים בהעדפה מתקנת, במרקם החיים של חיי החברה". זה לא זכויות אנשים עם מוגבלות – זה פשוט זכויות אדם. ולשמוע שיוצאים נגד כנפיים של קרמבו – למה? סיעה שהולכת לקבל את האחריות על תוכניות משרד החינוך – הם קוראים להם "טלפיים של קרמבו", תנועת נוער שכל מהותה היא שילוב בין נוער עם צרכים מיוחדים לבין אחרים. "טלפיים של קרמבו", כן? זאת תנועת נוער שזכתה במעמד של יועץ מיוחד מהאו"ם בשל היותה מובילה עולמית בתחום ההכלה והשילוב; תנועה שהאו"ם שיבח את מודל הפעילות אשר פותח בתנועה מאז היווסדה בשנת 2002, על היותה משנה חיים, פלורליסטית, מבססת את הפעילות שלה על ילדים ונוער, ללא קשר למוצא, מגדר, שפה או יכולת; תנועה שהנציגה שלה, מי שהקימה אותה, נבחרה להשיא משואה ביום העצמאות. וכרגע אנחנו שומעים נציגים של אותה סיעה, שבאה ואומרת שהתנועה הזו, "טלפיים של קרמבו", היא נוצרית, פוסט-מודרנית, שמקדשת את הנכה והחלש. לילדים עם מוגבלות הם קוראים "בעלי עיוותים שונים". כן, הם הולכים להיות אחראים לחינוך של הילדים במדינת ישראל. אנחנו לא יכולים להסתפק ביום אחד כזה בשנה, וזה לא מספיק. כשאני מדברת על דמוקרטיה, זו תפיסת עולם. אני רואה את העולם בכללותו, אני רואה את הדרך, אני רואה את החיים, אני רואה את כולנו, את הערבות ההדדית, אני רואה את הפרט. אני רואה פשוט את האדם, את זכויותיו הטבעיות הבסיסיות, שאף אחד לא עושה לו טובה, לא עושה לי טובה, לא עושה לכם טובה, בלתת אותן, בלחיות כמו כולם. זו זכות וזו חובה בסיסית של כל אחד ואחד מאיתנו. ולכן אנחנו נמשיך לתפוס ולהחזיק באותה גישה, באותה השקפת עולם, ונקדם אותה בכל מקום שנהיה בו, גם מהאופוזיציה. נעשה את זה עד הסוף בשיתוף פעולה. תודה רבה.

טלי גוטליב (הליכוד):

טוב, תראו, חברים נכבדים, לא נראה לי שזה הוגן שאני אומר את זה לכם, אבל זה בושה וחרפה, בושה, תרשו לי להתבייש לעמוד פה ביום הזה, כאימא לילדה עם 180% נכות, אוטיסטית בתפקוד נמוך, שלא מתקשרת, ואני לא מסוגלת להסתכל על המליאה כשהיא ריקה, כי זה לא מעניין פה אף אחד. אם זה מצולם, אז אני מדברת להורים של הילדים המדהימים והמיוחדים האלה. אני נגעלת מהיהירות ומההתנשאות של אנשים שחושבים שהם יודעים הכול ויש פתרונות לכול. שילוב, שילוב. הבת שלי לא יכולה להשתלב בשום מקום. היא גם לא תתגייס לצבא, והיא גם לא תתחתן, היא לא תלד ילדים. והסוף אולי הוא לא טוב כמו שמצפים. וכשכותבים בפסקי דין שונים ביהירות שהנכה יהיה חלק אינטגרלי משולב בחברה – המשפט הזה כשלעצמו מקומם, כי יש מוגבלים ומאותגרים שלא יכולים להיות משולבים, ואז החובה שלנו זה לאפשר להם את מקומם הסגור. ולא מערבבים פה בין סוגים של נכים. המדינה הזאת, מרוב שהיא עוסקת כל הזמן בשילוב, מתייחסת לנכים כמו לסלט קומפוט. שמים בהוסטל אחד אוטיסטים בוגרים עם יכולת תקשורת נמוכה, שאפשר לנצל את גופם, לא ממקום רע; כי אם הם נמצאים, לדוגמה, עם אנשים לא אוטיסטים ומעוכבי התפתחות, מה שנקרא בעבר מפגרים, אז התקשורת ביניהם היא בלתי אפשרית ועלולה להוביל לניצול. תפסיקו לחשוב שאתם יודעים משהו, כי אתם לא יודעים, כי זר לא יבין זאת. גם אני לא ידעתי. לא ידעתי מה זה אוטיסט, לא ידעתי מה זה חוסר תקשורת ולא ידעתי מה זה ילד שעושים לו פרצופים וילד שמרביץ לעצמו. לא, לא, לא. לא ידעתי. פעם העליתי סרטון – איך העזתי לדבר על ילדים מוגבלים. הייתי שואלת את עצמי, מה נסגר עם ההורים שלהם? למה הם כאלה מוזנחים? למה השיניים שלהם עקומות ולמה הם מתלבשים כל כך מגעיל? ככה שאלתי את עצמי. תראו מה זה. ואז יש לי את אוריה, הבת שלי, בת 11. בגלל שהיא לא יודעת לתקשר, היא בכתה, בכתה, בכתה, ולא ידעו מה יש לה, כי יש לה בעיית ויסות חושי; אי-אפשר לדעת איפה כואב לה. בסוף התברר שהייתה לה איזה דלקת בתוך הקנוקנות של הפה. עקרו לה את כל השיניים. כל השיניים שלה צמחו עקום וכל הלסת שלה התכערה. אז ברור שכל מי שרואה אותה שואל מה עם השיניים שלה ומה אפשר לעשות. ואי-אפשר לעשות כלום. לא, חברים, כי אי-אפשר לשים גשר או פלטה לילד שלא מבין כשמכאיבים לו ולא מסוגל לסבול כאב. אז הילדה שלי תהיה ככה עם השיניים, ואני אצטרך ללכת איתה ולספוג ביזיונות כל הזמן מאנשים שמסתכלים על אימא שלה, שמקפידה על כל שערה בראש, אל מול הפה של הבת שלי עם שיניים עקורות. אז אני לא אהיה פה בכנסת ואראה פה עשרה אנשים, עשרה חברי כנסת, שנמצאים במקום הזה וצריכים לדאוג לילדי החינוך המיוחד. תפסיקו להשוויץ בזה שחוקקתם חוקים. אתם חייבים לחוקק חוקים. אתם לא עושים טובה, לא לי ולא לילדי החינוך המיוחד, ולא להורים הדמנטיים שלכם, חס וחלילה, ולא לחסרי ישע ולא לחולים. אתם פה, ואתם לא עושים לי שום טובה. והמדינה הזאת צריכה לספק מענה לכל ילד על יסוד המורכבות שלו, כי זה לא זהה. יושב כאן בקהל המדהים ילד עם צרכים מיוחדים. הלוואי, הלוואי, הלוואי על כולנו. אבל לא. רוב-רובם של ילדי החינוך המיוחד, שהם באמת במסגרות החינוך המיוחד, הם ילדים שלא ייקלטו ולא ישולבו בחברה, כי הם לא יכולים. וכשאני הולכת עם הבת שלי, והיא הולכת עם שמיכות איתה ועם חפצים מוזרים, ומסתכלים עליי, אני צריכה להדוף את זה כל הזמן, כי אנשים לא יודעים לא להסתכל. אנחנו פה מעולים בלריב. זה בסדר. ואתם יודעים, אני כל כך מעריכה את היכולת שלי ושלכם לדבר, לצעוק, לכעוס, להרגיש; אוטיסטים לא מרגישים, אנחנו לא יודעים מה הם מרגישים. הדבר הראשון שעליו אני מסתכלת אצל בן אדם זה על המבט שלו בעיניים, שמקשר אותי לתוך צפונות הנפש שלו. אתם יודעים מה, אני אספר לכם שתי חוויות כדי שתבינו כמה זה נורא שבכנסת ישראל, ביום הזה, יושבים פה עשרה חברים. אנחנו מקבלים משכורת מהציבור, בשם כל השמות. זה מחריד. זה לא נעים, חברים. ושלא תבינו, זה לא זה שאנחנו מקבלים את שכר חיינו, אבל זאת המחויבות שלנו. פעם הגעתי לבית חולים שניידר, למרכז להתפתחות הילד. התורים כדי להתקבל לשם – אתם צריכים להבין: כשנולד לך ילד רגיל, ואני מקווה שכל הילדים שלך, ברוך השם, יהיו בריאים כמובן; כשנולד לך ילד יש לך את כל החלומות שבעולם. השבר שאתה חווה כשאתה יודע מה לא יהיה – זה שלבי השברים: זה כל פעם אתה קולט מה עוד לא יהיה. בהתחלה אתה נורא רוצה משהו, ואחר כך אתה אומר, אוקיי, אז אולי זה כן, ואולי ואולי ואולי. והמון אולי שאתה מסמן עליהם איקסים, עד שאתה לומד לסבול ולקבל את המצב שבו נמצאת המשפחה שלך ואת המסע שאתה צריך לצאת אליו, ואתה מפסיק לתת הסברים, כי ממילא אף אחד לא יבין. ואף אחד לא יבין מה זה לקום בבוקר עם זיעה קרה ולחלום שיש לך ילד אוטיסט, ואז בעצם זה מה שיש לך, רק שהתת-מודע עדיין כל כך נחרד מזה. זה מה שרציתי לומר לכם. תראו בבואה של צער. פעם באתי לבית חולים שניידר, למרכז התפתחות הילד, תורים מכאן עד להודעה חדשה, וזה קטסטרופה ובושת כולנו. ושלא תתבלבלו. יש פה תקציבים. אני על פי חוק חופש המידע הוצאתי – כשאני לא חברת כנסת – מידעים על תקציבים מיותרים ועל בזבוזים של כספים על דברי ראווה, שאולי יש להם חשיבות, אבל לא כשאנחנו צריכים לספק פתרונות לילדי החינוך המיוחד. ממש לא. נכנסתי לשניידר, והפסיכולוגית הקלינית אומרת מעל הראש של הבת שלי: טוב, היא בתפקוד נמוך. ככה, כמו שאני מראה לכם. חוסר רגישות, אלוהים, אימא, לא, לא, לא, נורא. נכנסתי לשירותים – אני, עם המלמלות שלי, יושבת על הרצפה ובוכה. נכנסת אימא בוכה. אני אומרת לה, מה את בוכה? ככה, כמו שאני מספרת לכם, על הרצפה ככה יושבת. מה את בוכה? לא, לבת שלי יש סרטן. ככה אנחנו מדברות. טוב, הבת שלי זה. אז אני אומרת לה, לפחות הבת שלך חיה חיים מלאים כל זמן שהיא חיה. לקח לי זמן לקלוט את התחושה שאדם מוגבל חי חצי חיים. אני לא מדברת על מוגבלות פיזית, תבינו, כי הגוף הוא מכונה מתכלה. אדם יכול להיות בשיא צלילותו, מוחו ויכולותיו, ובלבד שהמוח שלו עובד ומתקשר עם סביבתו. כל השאר זה, תסלחו לי, זניח. אז אני נמצאת פה ואומרת לכם כאן, חברים, אתם לא יכולים להבין הכול. אנחנו חברי כנסת. בואו לא נעשה מעצמנו יותר ממה שאנחנו, בסדר? כל אחד פה עם הסיפור שלו, כל אחד פה עם הידע שלו. אף אחד פה לא ביג דיל. כולנו בני אדם באשר אנחנו; רק קיבלנו זכות מבוחרים לבחור, להחליט. וצריך לזכור את זה, כי כשאתם יושבים פה, וזה לא פייר שאני אומרת את זה לכם, אבל כשחברים לא נמצאים כאן ביום כזה חשוב – אני מבינה את ההורים שאנחנו נפגשים איתם כל הזמן בפורומים וכשאנחנו נתקלים בזה. זה כמו הבג"צים שהגשתי בקורונה כדי להחזיר את ילדי החינוך המיוחד למסגרות. אתה לפעמים מרגיש שאין עם מי לדבר. זה כמו להיות עורך דין שמגיע לדיון והשופט לא מקשיב לו. ככה לפעמים אתה מרגיש, שאין עם מי לדבר. אתה הולך עם הפטור מתור – למה אתה פטור מתור? למה? באמת למה? לא רוצה להגיד לך למה – תפנה לי את התור. כל יום אתה במגננות ומלחמות, כי אתה לא יכול להתנצל כל הזמן, וזאת התחושה. ופה אני אומרת להורים לילדי החינוך המיוחד המדהימים והאדירים: זה לא חיים כמו שלכם, זה לא אותו דבר. אתם יודעים במה אנשים מקנאים? נגיד בכסף, בבית, מעמד, לא יודעת. במה מקנאים? בדברים כאלה? אתם יודעים מה זה לקנא בילד בריא? זו תחושה שאני לא מאחלת אותה לאף אחד. אין היגעלות עצמית יותר מקנאה בילד. פעם לקחתי כסף, הלכתי לקניון, והייתה שם שדרה של תחפושות. והבת שלי לא יכולה להתחפש, כי היא לא יכולה ללכת עם תפרים, אפרופו בגדים. יש לה בעיה של תחושה, אז הבגדים הם מאוד מסוימים, ולא יכולתי לקנות לה תחפושת. וכל הילדים וההורים היו שם. לקחתי את עצמי, הרגשתי שאני פותחת עין שם, חס וחלילה, ממקום של קנאה שלא יכולתי להשתלט עליה, ויצאתי מהקניון. עם השנים, אני חייבת להגיד לכם, אתה לומד להשתלט על הקנאה המאוד-מכוערת הזאת. קנאה היא גם בבואה של חלום בדרך כלל. זאת המשמעות שלה. אין מה לעשות, לפעמים זה תוקף אותך. אבל אני אומרת לכם מכאן: לנו יש חובה; לנו כח"כים, לפני הכול. לא משנה כמה אני אריב איתכם ואני לא אשכנע אתכם או כן אשכנע אתכם – זה לא משנה, כי זה חוצה את המפה הפוליטית. כשנואמים בדברים האלה אני לא אגיד מה היה אצל יאיר לפיד ומה היה אצל זה. זה לא מעניין אותי, כי זה לא השיקול. אני לא אגיד פוליטיקה בשום דבר שקשור לילדים נכים. תנטרלו את זה. אפרת, לדוגמה. את עומדת פה, את טוענת? את מדברת פה דברים כל כך חכמים, אז תנטרלו את זה; כי ברגע שאתם מורידים את זה למקום הזה של הפוליטיקה, איבדתם אותנו וממילא גם איבדתם את היכולת להוביל את זה למקום טוב יותר. אנחנו צריכים לגייס תקציבים ולעשות דברים במהירות. אני אדגים לכם: אנחנו יושבים פה בנחת. אתם יודעים איזו עבודה קלה יש לנו? איזה כיף לנו, עושים שימוש בשכל שלנו, בידע שלנו וגם מקבלים פידבק על מה שאנחנו עושים – מעולה. אתם יודעים מי עובד הרבה יותר קשה מאיתנו ומרוויח 29.90 שקלים לשעה? סייעות החינוך המיוחד, שמטפלות בילדים לא גמולים, שמלבישות, ששומרות על הילדים מפני עצמם, ילדים אלימים שמרביצים לעצמם בהתקפים. הן מגינות עליהם, הן החיץ השומר על ילדי החינוך המיוחד. הן מרוויחות 29.90 שקלים. איזה הון אנושי יבוא לדבר הזה? איך לא תהיה תחלופה של אנשים?

טלי גוטליב (הליכוד):

אני אומרת לכם דבר כזה: החינוך המיוחד הוא קודש-הקודשים, והוא לפני ואחרי הכול, כי הילדים הרגילים שלכם ילמדו. ברוך השם, שיהיו בריאים. יש לי ילדים גדולים, הילדים הרגילים, so called, מסתדרים ודואגים לעצמם. מסתדרים, נקודה. כל אדם שעומד על שתי רגליים מסתדר בסופו של דבר. החינוך המיוחד הוא קודש-הקודשים. צריך לקבל תקציב, תקציב לסייעות. אנחנו צריכים לשמור על הילדים האלה ולהגן עליהם מכל משמר. אנחנו צריכים לאפשר האזנה או הקלטה כדבר ראשון, כדי לשמור עליהם כי הם לא יכולים לספר על עצמם. לבסוף, אני לא יכולה שלא לומר תודה אדירה ענקית לאנשים האמיתיים האלה; לאנשי החינוך המיוחד: לקלינאי התקשורת, למורות החינוך המיוחד, לגננות החינוך המיוחד, לסייעות החינוך המיוחד, למטפלים הפארה-רפואיים, למטפלים באומנות, למטפלים במוזיקה, למטפלים בבישול. בכל צורות הטיפול האפשריות, שמנגישות את העולם הזר והקשה לילדים האוטיסטים. אני מדברת על זה מתוך קרבה אישית. תדעו לכם, כשאתם רואים אדם שטיפה משתהה בדיבור, או שהוא קצת לא קולט את המצב שלו – אנחנו לא יודעים אפילו אם בקרבנו יש אנשים עם מוגבלות מסוימת בתפקוד מאוד מאוד גבוה, ואנחנו חסרי סבלנות מול אותו אדם. פעם, לפני שהייתה לי אוריה – ובזה אסיים, רק כדי להדגים לכם כמה שאנחנו קטנים בהמון סיטואציות. איזה עורך דין היה מדבר, נגיד, ולא היה מבין שהשופט לא איתו ואף אחד לא איתו, אז הייתי יכולה לאנפף או לעשות פרצוף. היום אין מצב שמישהו שעומד מולי ומדבר, נגיד, לאט או שיש לו גמגום, חלילה – אני לא אשלים לו את המילה ואני לא אגיד לו שהבנתי. אני אחכה שהוא יאמר את כל המשפט, כי אתם אף פעם לא יודעים מה אדם אסף בעצמו כדי להתייצב בפניכם ולומר את הדברים שהוא אומר. אז בשם כל זה, תודה לכם שאתם כאן. אני מפצירה: את חובתנו לילדים, לילדי החינוך המיוחד ולהוריהם – כי כמו שזמר הוא לא זמר אם הוא לא שר על ירושלים, כנסת היא לא כנסת אם היא לא דואגת לילדי החינוך המיוחד.

דבי ביטון (יש עתיד):

יושב-ראש הכנסת, כבוד השר מאיר כהן, כנסת נכבדה. היום אנו מציינים בכנסת את היום הבין-לאומי לשוויון זכויות אנשים עם מוגבלויות. המילה "מוגבלות" מלווה אותי כל חיי, כאחות בבית חולים שראתה את הקשיים, כעורכת דין בשדרות שליוותה את נפגעי פעולות האיבה וכאימא לשתי בנות עיוורות מלידה. בנות עם מוגבלות. כשמור, ביתי הבכורה, הייתה ילדה קטנה, היא אהבה לשחק בחרוזים. בשביל ילד עיוור היכולת להשחיל חרוז על חוט, היא כשלעצמה שמחה גדולה. מור אהבה לעשות זאת. באחד הימים היא הפכה את הקופסה עם החרוזים שהתפזרו על הרצפה. אימא, החרוזים התפזרו, תאספי לי אותם – שמעתי אותה קוראת לעברי. הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוונה, להרים בשבילה את החרוזים, כפי שעשיתי. ואז נעצרתי ואמרתי לה: מור, תאספי בבקשה את החרוזים. אבל אימא, אני לא רואה, אמרה מור. התשובה שלי הייתה קצרה וברורה: את יכולה. את יכולה למשש, את תאספי את החרוזים. לא קל להורה לראות את הילד שלו מתקשה, וחרף הדמעות שזלגו מעינינו, ידענו שאסור לנו לוותר. מור אספה כמה חרוזים, את הרוב היא השאירה לי, אבל מאותו רגע היא ידעה שהיא מסוגלת ושהמגבלה שלה היא לא תירוץ. היא אולי מעכבת, מקשה, אבל לא מונעת. אצל הבנות שלי ראיתי שמוגבלות יכולה להיות גם עוצמה. הן נולדו עם מוגבלות שהקשתה עליהן, אבל באותה מידה קידמה אותן והעצימה אותן. החלום הכי גדול שלי, שהן תוכלנה לראות את הפנים של הילדים שלהן, הנכדים שלי. אבל אני יודעת גם עד כמה המוגבלות הזאת הובילה אותן להצטיין, להפוך לנשים המדהימות שהן; המצליחות שהן. מור, הילדה שאספה את החרוזים, שירתה בצבא, היא עורכת דין ואימא. זיו, בת 33, עשתה שירות לאומי בבית הנשיא, היא עובדת סוציאלית ומדריכה עובדים סוציאליים ואימא. שלא יכעסו עליי בבית, יש לשתיהן את האחות הקטנה נועם, בת 18, תלמידת כיתה י"ב, שהחיים לצד אחיותיה העצימו אותה וסייעו לה להפוך לאדם המדהים שהיא, כי התמודדות עם הקושי הופכת אותנו לאנשים מכילים וטובים יותר. לא צריך לייפות את המציאות, החיים עם מוגבלות מהותית היא קשה. כל יום הוא אתגר, כל מדרגה קטנה הופכת לעיתים להר, אבל הלחימה היום-יומית הזאת יכולה וצריכה גם לחזק, לסייע למי שעובר אותה לפתח מיומנויות וכישורים אחרים. כאן נכנס המקום שלנו כחברה: לא לוותר. לא לוותר על אף אחד. לא לוותר על אף אחד ואחת, לא לוותר על עצמם. שוויון זכויות זו מילה גדולה, אבל התוצאה שלה היא פשוטה: שוויון הזדמנויות. לאפשר לכל ילדה וילד למצות את היכולת שלהם, למרות המוגבלות. להדגיש ולהנגיש את ההצלחה, את הסיכוי. להשקיע בילדות ובילדים המופלאים הללו, כדי שיגדלו להיות בוגרים, כמה שיותר עצמאיים ומוצלחים – כל אחד על פי יכולתו. לעמוד לצידם, לנצל את הכישורים הייחודיים. לדעת שלא השארנו מאחורינו שום פוטנציאל מבוזבז. זאת הייתה המשימה שלי כאימא: להילחם. נלחמתי על יחס שווה, נלחמתי על הנגשת הלימודים, הנגשת החוגים, על קשר חברי אחרי שעות הלימודים, על השאיפות, על ההגשמות ועל החלומות. נלחמתי והצלחתי. את ההצלחה הזאת אנחנו חייבים לאפשר לכולם. לסייע לכל ילד ולעמוד לצד כל הורה; לתת את כל ההזדמנויות לכל בוגרת ובוגר עם מוגבלויות. עלינו להבין כי חברה נבחנת ביכולת שלה להעצים את מי שקשה לו. היכולת לקבל את השונה איננה חשובה רק למי שמקבל אותה, אלא לחברה כולה. חברה מדירה, חברה שמפחדת מהשונה, מפחדת מלקות, ממוגבלות, היא חברה חולה. חברה מכילה, חברה שמנרמלת את השוני, שמאמינה בגיוון, היא חברה חזקה יותר, בריאה יותר, שמוציאה מתוכה אנשים טובים יותר. עלינו לעשות הכול כדי שנהיה החברה הזו. ומכאן, מבית המחוקקים, אני מתכוונת לעשות הכול כדי לפעול יחד עם כולכם. לייצר מציאות טובה יותר, שוויונית יותר. מציאות של עוצמה והזדמנויות – זו מהותו של היום הזה. לא רק להיות מודעים, אלא שהמודעות תוביל לפעולה. ואנחנו כאן, בכנסת ישראל, מחויבים לפעולה הזו יותר מכל אחד אחר. שאפנו להגיע לכאן כדי לשנות. יש לנו הרבה כוח ויכולת להצליח בכך. חובתנו להשתמש בהם בתבונה. לפתוח את דלתנו ואת ליבנו לכל מי שביכולתו לסייע להם. לסיום, ברצוני רק לומר תודה לממשלה היוצאת – ובתקווה שגם לממשלה הבאה; אין לי ספק שזה נושא שיהיה לה חשוב – שפעלה למען המיוחדים, בהובלת ראש הממשלה יאיר לפיד, ושר הרווחה והביטחון החברתי מאיר כהן. תודה רבה על שנה של נתינה, של עשייה למען המיוחדים. תודה.

אברהם בניהו בצלאל (ש"ס):

אדוני היושב ראש, חבריי חברי הכנסת, השר הדגול מאיר כהן, שר הרווחה, מהמעט שאני מכיר בך אבל מהרב ששמעתי עליך, אני מוקיר ומעריך בשמי ובשם כל תושבי ארץ ישראל על העבודה המיוחדת שעשית בתפקיד המיוחד שהיית בו. דבר ראשון, אני מצטרף לכל המילים, גם של טלי – באמת חשוב מאוד, מיוחד מאוד, מרגש מאוד. גם דבי, כן. כאימהות לילדים עם צרכים מיוחדים. נגע מאוד לליבנו, כמו שאמר היושב-ראש, באמת לא קל לשמוע. אנחנו איתכם. לרגל היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות שוחחתי קודם עם צביקה רוזין, שבמסגרת לימודי התואר שלי בקריה האקדמית אונו זכיתי, והוא שימש כמרצה בתחום חינוך וחברה. צביקה, פעיל ויוזם בנושא אנשים עם מוגבלויות, והוא עצמו נושא מוגבלות מזה כמה שנים. שאלתי את צביקה מה לדעתו הנושא הכי חשוב שראוי להעלות לסדר-היום בכל הקשור לאנשים עם מוגבלויות. לדבריו, הנושא שהכי ראוי לתת עליו את הדעת הוא הפיקוח של הכנסת, וההסתכלות שלנו על האוכלוסייה באופן שיאפשר את שילובם בחברה. תהליך זה לא יכול להשתנות רק מכוח החקיקה. תהליך זה מצריך שינוי תפיסתי, שלפיו אדם עם מוגבלויות אינו שונה במאומה מאדם רגיל. התהליך מתחיל כבר בגילים צעירים. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 33% מבני 20 עד 65 עם מוגבלויות מרגישים בדידות לעיתים קרובות, לעומת 15% מבני גילם שהם ללא מוגבלות. גם בנוגע לתעסוקה, אנשים עם מוגבלות מועסקים פחות מאנשים ללא מוגבלות ושכרם נמוך יותר. 14% מן האנשים עם המוגבלויות אינם יכולים לכסות את הוצאותיהם החודשיות, לעומת 5% מן האנשים ללא מוגבלות. אנו כחברה צריכים לחפש לא את הפתרונות של כלובי הזהב המותאמים לאנשים עם מוגבלות, אלא להמשיך ולהיות חברה יצירתית המחפשת את הפתרונות בתוך החברה והקהילה, כאשר עיקר הדגש צריך להיות על גילאי הילדות, אם זה בהשתתפות בפעילויות – הן החינוכיות והן החברתיות – כחלק אינטגרלי ולא רק כצופים מהצד. לכל אחד מאיתנו יש פוטנציאל. לשם כך אנו צריכים לראות את כל האנשים האלה כבני אדם שווים; להתנתק מהמודעות הקודמת ולהאמין ביכולתם ליצור, ליזום ולשנות בדיוק כמונו. תהליך זה מלווה באתגרים רבים, שלרוב הם עקב המוגבלות עצמה והחסמים הקיימים בשטח, כמו מחסור בסייעות, בעיות של הסעות, הביורוקרטיה המבלבלת והלא-תורמת, שמזכירה כי לא רק האדם עם מוגבלות צריך להיות לנגד עינינו, אלא גם סביבתו הקרובה. בל נשכח כי לכל אדם עם מוגבלות יש אב, אם, אח ואחות, אחים ואחיות, אשר מתאימים את חייהם, ולא משנה אם המוגבלות היא מולדת או נרכשת. מרן הרב עובדיה זצ"ל אמר פעם, כי נכה אלו ראשי תיבות של נתן כוח ה'. האם לא הגיע הזמן שהחברה שלנו תיהנה מהכוח הזה? יש היום אנשים עם מוגבלות אשר לומדים בישיבות הגבוהות ביותר, שנמצאים בתפקידים בכירים, השואפים להגשים את הפוטנציאל האישי שלהם. האם זה לא תפקידנו להיות להם לאוזן קשבת ולראות בהם חלק מהחברה הישראלית? הם קיימים בכל חלק בחברה, ואנו אמורים להיות בעבורם שותפים מובילים לדרך. אני קורא מכאן לכל חבריי חברי הכנסת, בבית הזה, לשמוע אותם, לתת להם את מלוא תשומת הלב, ואת כל היכולות להגשים את הפוטנציאל שיש בכל אחד ואחד מאיתם. תודה רבה.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

כן, גם לי זה מפריע שיש פה מעט אנשים. - - לכבודם של האנשים המיוחדים, שזכינו, והם חלק מהמרקם האנושי סביבנו. היחס אל האנשים האלו צריך להיות יחס דואג, תומך, אוהב, ובעיקר מעריך. אך לצערי הרב, המצב בישראל עדיין רחוק מאוד מלהיות כזה. לפני כמה שבועות שוחחתי עם אישה מיוחדת, גב' דבי ביטון, שנמצאת כאן, שהיא אימא לשתי בנות הלוקות בעיוורון. בין שאר הדברים המרגשים היא סיפרה לי על מקרה מזעזע שחוותה כשביקשה לרשום את ילדתה לאחד מבתי הספר בעיר. היא הגיעה אל בית הספר יחד עם ביתה, אולם שם הסתכלה המנהלת על הילדה, העבירה מבט, ואמרה בזלזול: את לא רואה שהבת שלך נכה? אותה אם, ברגע של גבורה השיבה למנהלת בלי לחשוב פעמיים: את נכה בעצמך אם ככה את מדברת, ועזבה את המקום. לימים, הילדה הזו בגרה ולמדה משפטים, וכיום, ברוך השם, היא עוסקת בזה בהצלחה רבה. סיפור זה מצטרף לאין-ספור סיפורי הצלחה ופריצה של בעלי מוגבלויות. המקרה הזה, לצערי, מסמל הלך רוח ותפיסה מעוותת שהיא עדיין מנת חלקו של ציבור גדול בישראל – כאשר אנחנו ממקדים את המבט במוגבלות ובחיסרון, ולא בתכונות הייחודיות ובחוסן הנפשי. בנושא הזה אני מבקשת לשתף באחת מתורותיו של הבעל שם טוב הקדוש – מי שהיה, בעיניי, אחד מרופאי הנפש הגדולים בהיסטוריה היהודית – שמדבר ממש על התפיסה הזאת. אנחנו קוראים לאנשים הללו אנשים עם מוגבלויות. פעמים רבות אנחנו מתייחסים למוגבלות שלהם לפני שמתייחסים אליהם כבני אדם, ומגדירים אותם דרך החיסרון והמוגבלות. אף אחד מאיתנו אינו רוצה להיות מוגדר דרך החסר שבו. על הדבר הזה אמר הבעל שם טוב, הוא קרא לזה "שמץ מיניהו" – שמץ, קצת ממה שאתה רואה בחוסר, במוגבלות אצל האדם האחר, קיים אצלך. כשאנו מביטים באדם עם מוגבלות וממקדים את המבט בחיסרון, העבודה הנדרשת מאיתנו היא להתבונן פנימה, ולבחון היכן המוגבלות הזו קיימת בנו. אם ראינו עיוורון – באיזה מקומות ייתכן ואנחנו עיוורים או לא מסוגלים לראות מעבר. אם ראינו חולשה – אנחנו צריכים להתבונן איפה אנחנו חלשים ולא מספיק מכירים בחוזקות ובתעצומות הנפש שבנו. אם ראינו עיוות – צריכים לראות איפה אנחנו אוחזים בתפיסה מעוותת; אם ראינו נכות – עלינו להסתכל איפה אנחנו נכים, רגשית או מנטלית; אם פגשנו ניתוק – נבחן איפה אנחנו, אולי, התנתקנו. פעמים רבות כל כך אנחנו לא מצליחים להסתכל מעבר למוגבלות הנקודתית של האדם שמולנו, ומסרבים לראות את האישיות המדהימה שלו; את מכלול הסיפור של החיים שלו; את האומץ היוצא דופן שלו לשבור, גם אם זה לאט ומעט; את תקרת הזכוכית שהוצבה בפניו; את היכולת ואת האיכויות והתכונות הטובות שבו. ביום השנה החשוב הזה והיקר הזה – תודה לך מיכל, ממש. טוב יהיה אם נקבל על עצמנו לצאת מהגבולות של עצמנו, ולנסות להתבונן על האנשים האלו במבט שונה, אוהב ומאמין יותר. למקד את המבט ביתרונות, בכישורים, בחוסן המיוחד שניתן להם, ודווקא להם. לסגל לעצמנו מבט מאמין המבקש לראות מעבר, מבלי להתעלם כמובן מהצורך לסייע ולדאוג ולתמוך ככל האפשר. שנזכה, בעזרת השם. תודה רבה.

שרון ניר (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מבקשת לפתוח את היום המיוחד הזה עם ציטוט של הרב שלמה קרליבך: כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו. ביום שבו אנו מציינים את חשיבות מתן הזדמנות שווה לאנשים עם מוגבלויות, המבחן הראשון של כולנו בא לידי ביטוי בשלב הילדות ובמידת הנכונות של החברה לקבל ולשלב את הילדים המיוחדים בכלל תחומי החיים. אני מבקשת להעלות על נס את חשיבות מתן הזדמנות שווה לילדים עם מוגבלויות; את פועלם של מוסדות החינוך המיוחד; את ארגוני החברה האזרחית; את העמותות והמרכזים שיום-יום שעה-שעה עוטפים את הילדים הללו במסירות אין-קץ. מרכז שלווה הוא אחת מהדוגמאות הבולטות לכך. מעבר לכך שהוא מספק סביבה תומכת לילדים ולמשפחותיהם, הוא מאפשר לכל אחד מהם לאתר את החוזקות שלו, לממש את הפוטנציאל הטמון בו ובכך לאפשר להם חיים מלאים בהלימה לצורכיהם. בזכות מרכזים כאלה ומוסדות כאלה, הילדים האלה הם חלק בלתי נפרד ממעגלים חברתיים ומקהילה מחבקת. והכי חשוב – הם לא לבד. החברה הישראלית כולה עברה תהליך וכברת דרך באופן קבלת אנשים עם מוגבלויות למסגרות ולמקומות עבודה. כיום אנחנו כבר עדים לשילוב של חיילים עם מוגבלויות בתפקידים בצה"ל, מתוך הכרה בתרומתם הייחודית ואיתור הפוטנציאל הגלום בהם. אני רוצה לספר על מקרה שהיה לי, כמפקדת יחידת נציב קבילות חיילים, לפני יותר מ-12 שנים, שבו קיבלתי קבילה ממתנדב עם מוגבלות שהיה על הספקטרום האוטיסטי. הוא ביקש במכתב, בכל מאודו, להתגייס לצה"ל ולתרום את תרומתו, לאחר ששנתיים התראיין ליחידות השונות ולא מצא את מקומו. בפנייתו אליי הוא הדגיש שאין לו ארץ אחרת ושהוא מאוד רוצה לשרת בצה"ל, על אף הקושי האישי. מעבר לעובדה שהפנייה ריגשה אותי עד דמעות, החלטתי לראיין אותו ולבחון את מועמדותו לשירות ביחידה שעליה אני פיקדתי. לימים הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מהיחידה, הוא שובץ לתפקיד מנהל ארכיון. התרומה הייחודית שלו זכורה לי היטב, דווקא משום כישוריו הייחודיים לזכור בעל פה מספרים סידוריים ולאתר תיקים בקלות. יתרה מכך, הנוכחות שלו הפכה את כולנו, מפקדים וחיילים, לאנשים טובים יותר ומקבלים יותר. הוא הפך את היחידה כולה ליחידה טובה יותר. זה שיעור גדול לכולנו, שבכל אדם טמונה יכולת ייחודית לו, שיש בה כדי להוסיף ערך רב לחברה כולה על אף המוגבלות. ביום הזה חובה עלינו להכיר ולהוקיר את המשפחות המופלאות, שעוטפות את הילדים הללו. אני פונה אלייך, חברת הכנסת גוטליב, בהערכה רבה, ואלייך חברת הכנסת דבי ביטון בהערכה גדולה. מדובר במשפחות אשר ניחנות בתעצומות אין-סופיות. שתיכן לביאות. אני באמת ישבתי – קטונתי – ואני מעריצה משפחות, שמתמודדות ומחזקות את הילדים האלה. הילדים האלה הופכים אותן למשפחות טובות יותר. משפחתי האהובה התברכה בנתנאל, בנם של אחי וגיסתי. נתנאל עם שיתוק מוחין מגיל אפס. כיום הוא בן 29. אף שנתנאל לא מדבר ולא הולך, הוא קשוב היטב לאהבת אימו, והוא שותף מלא לאביו בתפילות בבית כנסת. נתנאל הכניס שפע אור וברכה למשפחה, ואין לי ספק שבזכותו זוהי משפחה עם יכולת נדירה של נתינה, של אהבה ללא תנאי ושל קבלת האחר. מי ייתן וכולנו בחברה נדע לקבל את השונה, ממש כפי שהלב היהודי הרחום יודע להכיל ולקבל, ואהבת לרעך כמוך.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כבוד היושב-ראש, חברים, חברי וחברות הכנסת, לכל אחד ואחת מאיתנו יש את המוגבלות שלו. פשוט מאוד. לא כולם רואים ולא כולם גם מראים. הרבה מצליחים גם להסתיר. חבל שדווקא בבית הזה, זה כואב לנו רק כשזה כל כך אישי. לא יכולתי כאילו להתעלם ממה שקרה פה גם במשך השנה הקודמת, ואני מקווה שיהיה אחרת בשנה הזאת. בכל פעם אנחנו מגלים שיש בתוכנו גם דברים אנושיים; שאנחנו יכולים להיות אנושיים. אם הקריאה ביום הזה – שאני מקווה שלא תהיה רק ביום הזה אלא דרך חיים ועבודה בבית הזה – אז באמת שנעז להביא את האנושי שבתוכנו, כדי לעשות טוב יותר גם לאותם אנשים עם מוגבלויות וגם לכלל החברה. אני בחרתי ביום הזה דווקא להביא סיפור של אישה מיוחדת, בחורה מיוחדת, ולהראות שגם במקרים הכי קשים יש אפשרויות; לא צריך להתנצל או להתגונן, בגלל שיש אנשים מוגבלים עם יכולות. אנחנו צריכים לדעת איך לתת מקום מספיק רחב לכל אחת ואחד במקום וביכולות שיש בתוכו. אז, אני פידא טאהא מהעיר כפר קאסם, בת 40. נולדתי עם מחלת ניוון שרירים. סובלת ממוגבלות פיזית ומרותקת לכיסא גלגלים. אתגר גדול להיות אישה עם מוגבלות בחברה בכלל ובחברה הערבית בפרט, ובעיקר בגלל חוסר הנגישות. מאז שנולדתי ההורים שלי החליטו להתנהג אליי אחרת, לשלב אותי בחברה וללוות אותי בכל צעד למסע חיים ארוך. למדתי שאני חזקה, ושאני יכולה להשפיע על החברה. אני בוגרת תואר שני מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. האמנתי בערך ובקדושת המקצוע שלי, להוביל שינוי חברתי, וזה מה שבחרתי לעצמי לעשות. החלטתי לשנות את מעמדם של אנשים עם מוגבלויות בחברה, והקמתי את העמותה שלי תחת הכותרת לסת וחדק: אתה – ואת – לא לבד. יצרתי מודל מיוחד שלא נמצא כמוהו בארץ, בעידוד של שר הרווחה והמפקחת של הרווחה שמלווה אותנו. העמותה מהווה בית שני בעבור ילדים, נערים ובוגרים עם מוגבלויות. הבית הזה פתוח חמישה ימים בשבוע, כולם נפגשים עם כולם, עם מוגבלויות שונות: פיזית, שכלית, אוטיזם, מוגבלות חושית ועוד. וזאת בנוסף למתנדבים ועובדים. בבית שלנו מדברים, חווים חוויות, מפתחים אישיות ולומדים ביחד. לא רק זאת שהמקום הוא בית ומקום למפגש ולמידה, אנחנו דיירי הבית תורמים גם לחברה ויוזמים פרויקטים מיוחדים רבים שמשרתים את החברה בכלל, כמו פרויקטים להתרמת דם, העברת סדנאות קרמיקה לתלמידי בתי הספר, ליווי חולי דיאליזה במרכז הדיאליזה הרפואי בכפר קאסם. בעזרת השם וגם בתמיכת המשפחה שלי, במיוחד הוריי, הצלחתי להגשים חלק מהחלום – החלום של כולם. אני מקווה להגשים את החלום הגדול שלי ולהקים מבנה חדש לעמותה שיהיה כמו כפר קטן ארצי שישרת את כולם. אני מאמינה בעזרת השם שזה ייקרה. אלה היו הדברים של פידא, ואני מאוד רציתי להביא את הפן הזה, החיובי, המאפשר, היכול, גם של אנשים עם מוגבלויות. כן, הם עדיין לא יכולים לבד לעשות את הדברים, וצריכים את העזרה של כולנו – כל אחד ואחת במקום שלו, במיוחד במקום הזה, שאמון על קביעת מדיניות וחקיקת חוקים. מהמקום הזה אני רוצה לפנות גם מדוכן זה לכל חברי וחברות הכנסת. אני יזמתי שדולה להסדרת מעמדם ומעמדן של המטפלות – מכל הקשת שבה הם נמצאים – בדרך כלל זה אנשים עם מוגבלות. הגיע הזמן לדאוג גם לצד הזה כי גם כשאנחנו דואגים לצד הזה, אנחנו דואגים לאנשים עם מוגבלות. אז כולי תקווה שאמצא כאן שותפות ושותפים אמיתיים, כדי להרים את הכפפה ולעשות בקדנציה הזאת מעשה מיוחד, שיעזור לשנות את המציאות העגומה. תודה רבה.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

ממשלת האימה המתהווה תהיה אנטי חברתית, אנטי שוויונית ואנטי אנושית. ממשלה של דרוויניזם חברתי פרוע. מה המקום שייוותר לבעלי מוגבלויות במדינה אוכלת יושביה שנשלטת על ידי חוק הג'ונגל בו רק החזק שורד? כמרקסיסט, אני מאמין בזכות המימוש העצמי של כל אדם, מה שמחייב להתייחס לכל אדם במלואו כייצור שלם בעל מגוון צרכים ואינטרסים. בספרו "לשאלת היהודים" כתב קרל מרקס, שאדם חופשי באמת, רק כאשר מלוא אנושיותו, על כל מרכיביה, זוכה למקום של כבוד בחברה. כך בדיוק גם בסיסמת המאבק "נכה לא חצי בן אדם", כי גם הנכה, בעל המוגבלות, הוא עולם ומלואו, ועלינו להבטיח מימוש מלא של אנושיותו. חסידי הפופוליזם הלאומני – "סְבָבֻנִי בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל", כפי שנאמר. דמוקרטיה איננה שלטון הרוב אלא משטר המגן על זכויות האדם והמיעוט. ממשלת עריצות הרוב המתרגשת עלינו תנסה לפגוע במיעוטים ובמוחלשים כולם – גם באנשים עם מוגבלויות. לא ניתן לה. היא תפגוש את ציבור בעלי המוגבלויות, את הציבור המודר והמוחלש כולו. את חבריי בחד"ש-תע"ל ואת כל תומכי השוויון והצדק, כחומה בצורה של התנגדות. לא ניתן לכם לקצץ את הכנפיים שלנו, לא של קרמבו ולא של אף איש או אישה מאיתנו. לסיכומם של דברים אני רוצה לשלוח מכאן חיזוקים וחיבוקים למשפחות של אנשים עם מוגבלויות; למטפלים ולצוותים שעושים עבודת קודש בטיפול באנשים עם מוגבלויות, ולאנשים עם מוגבלויות עצמם. הגיע הזמן שאנחנו נראה אותם כחלק מהחברה שלנו, כחלק שווה מהחברה שלנו, ושניאבק למענם לא רק במילים יפות פעם בשנה, אלא גם במעשים שאנחנו עושים פה. העלאת קצבת הנכות לשכר המינימום, למשל, בואו נתחיל מזה. אני מאתגר את כל חברי הכנסת פה. בכוונתנו בסיעה להגיש הצעת חוק להעלאת קצבת הנכות לגובה שכר המינימום. בואו נראה אם כל האנשים שדיברו פה יפה, ואני לא ציני בעניין הזה, גם יצביעו בעד זה.

אבי מעוז (נעם):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, במסגרת הדמון שעושים לי, אז כמובן אני גם נגד אוכלוסייה של אנשים עם מוגבלויות. אז אני רוצה לספר גם קצת סיפורים אישיים וגם מה עשיתי, לעומת כל אלה שרק מדברים. אני רוצה להקדים ולומר: אני גדלתי בתור ילד ליד בן דוד שלי. בן דוד שלי חטף את הפוליו בשנת 1953. זה עוד לפני שנולדתי. מאז הוא עם פוליו. היום, ברוך השם, הוא הקים משפחה, יש לו חמישה ילדים, נכדים. ברוך השם הוא מתמודד. ואני גדלתי בצילו. ולכן שאף אחד לא יספר לי מה זה טיפול באנשים עם מוגבלויות. שני בני דודים נוספים שלי, כתוצאה מהגדילה שלנו יחד עם אותו בן דוד, הם בעלי תודעה חזקה של התנדבות בקהילת האנשים עם מוגבלויות. הם לוקחים אותם לטיולים בחוץ לארץ. הכול בהתנדבות מסייעים להם. אז אני מבקש מכם שלפחות את האנשים עם מוגבלויות תוציאו מכלל הוויכוח הפוליטי בכלל. לפני כ-20 שנה בתפקידי כמנכ"ל משרד השיכון זכיתי להיות שותף, יחד עם מרים פריאר מעמותת שלהבת ואותו בן דוד שסיפרתי לכם עליו, עם הפוליו, בהקמת בית שלהבת עבור נכים. האמת היא, לא הייתי שותף; אני יזמתי את זה, והעמדתי תקציב לצורך העניין. עמותת שלהבת הוקמה על ידי מרים לזכר גיסה שלהבת פריאר, זיכרונו לברכה, איש בעל סיפור חיים מופלא, שכולל בתוכו לחימה במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, פעילות להעלאת מאות ואלפי ניצולי שואה ארצה וישיבה על כך בכלא האיטלקי, עמידה בראש רשת ריגול של ההגנה, שירות במוסד, הקמת תשתית למחקר הגרעין בארץ, ניהול המרכז למחקר גרעיני בנחל שורק וכהונה כמנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית. עד להקמת בית שלהבת עמדו שתי אפשרויות בפני הנכים בעלי מוגבלויות בתנועה: או לגור במוסד סיעודי שבו הם אומנם פטורים מדאגה לצורכיהם אך אין להם שום חופש בחירה לגבי הניהול היום-יומי של חייהם, או, אפשרות שנייה – לגור במגורים רגילים בקהילה תוך שהם נוטלים אחריות לניהול חייהם אך אין להם שום מעטפת תומכת, והם צריכים להחזיק את עצמם כלכלית, כולל תשלום מגורים והחזקת עובד זר במקרים רבים. ובמקרים שאין להם עבודה, כל המימון הוא מהקצבה – סליחה, אנחנו כולנו אשמים בכך – הקצבה העלובה שאותה הם מקבלים. בנוסף, הם פעמים רבות חיים בבדידות. בפרויקט שאני יזמתי והקמתי במשרד השיכון בתפקידי כמנכ"ל משרד השיכון, בעזרת הסמנכ"ל היקר ישראל שוורץ, שיצא לגמלאות מאז, לקחנו בתקציב המדינה בניין בירושלים והסבנו אותו למגורים של נכים בעלי מוגבלויות בתנועה. כל אחד מהם קיבל יחידת דיור מונגשת ומותאמת שבה הוא מנהל את חייו בעצמו, ובמקביל ישנה מעטפת של אנשי מקצוע, ישנו סיוע מיידי במקרה הצורך, והחיים הם בשכנות ובקהילה, שפותרת את בעיית הבדידות. לעניות דעתי, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לעניות דעתי, את הפרויקט הזה – לא אחד – צריך להרחיב כמה שיותר. וזה הכיוון הנכון לפעול בו. צריך לשאול את אותם האנשים שזכו לגור בפרויקט הזה איך הם מרגישים. מחד, כמדינה יהודית שאמורה להתנהל בהתאם לרוח המסורת היהודית, שהחסד והדאגה לחלש ולנזקק הם מיסודותיה, חובה עלינו לסייע למי שצריכים סיוע ולדאוג שלא יהיה מי שחלילה ייפול בין הכיסאות ויגיע למצבים קשים. מאידך, חובה עלינו כחברה לתת לאנשים אלו את האפשרויות הכי מכבדות, הכי מעצימות באופן שיאפשר להם לחיות בכבוד ובאופן עצמאי. תודה רבה.

יעקב אשר (יהדות התורה):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ידידיי השרים חילי טרופר וחברי הוותיק מאיר כהן, שהיום הזה הוא היום שלך – אבל זה לא רק יום אחד בשנה; זה כל השנה אצלך, עוד לפני שהיית שר הרווחה, בוודאי כשהיית שר הרווחה, וכשהיית עוד ראש עיר. ואני חושב שההסתכלות באמת – אדוני היושב-ראש, היחס לבעלי מוגבלויות צריך להיות שונה, כי לפעמים חושבים שצריך להסתכל עליהם במידת רחמים, וזה לא זה הנקודה. הראייה האמיתית של הדברים היא איך שבורא עולם מסתכל עלינו. בורא עולם מסתכל עלינו ורוצה שאנחנו נסתכל על זה שהם לא מוגבלים; הם מובחרים שקיבלו תפקיד שלא כל אחד יכול לעמוד בו, בגלל עוצמות אחרות, ולא יכול אחד יכול להתמודד איתו. מרן הרב שטיינמן, זכר צדיק וקדוש לברכה, היה אומר להורים לילדים מיוחדים שנשמות גבוהות כאלו נותנים רק למי שמהשמיים נותנים בו אמון שהוא יכול להתמודד עם זה, ביכולת שלו להתמודד. אמון זה בדיוק הדבר שאנחנו צריכים לשדר להם במעשים שלנו, כל אחד במקום שלו, איפה שהוא נמצא, אם זה בשכונה שלו, אם זה בבית שלו, אם זה לא משפחה שלו, ובוודאי אנחנו כנבחרי ציבור. פשוט לתת להם את ההרגשה, את הביטחון ואת האמון להאמין בעצמם. ואנחנו צריכים להפוך את המבט שלהם, שיראו את הפוטנציאל שלהם, לנקות את המכשולים מסביב, ועל ידי העמידה לצידם הם יוכלו לסלול לעצמם, כל אחד והמוגבלות שלו, את הדרך הסלולה להצלחה. הגמרא מספרת, אדוני היושב-ראש, על רב פרידא, שהיה לומד עם תלמיד שהיה מאוד מתקשה בלימודיו, שהיה מוגבל שכלית. הוא היה לומד איתו 400 פעמים את אותה סוגיה. וככה, אחרי 400 פעמים, הוא היה מבין. והייתה פעם אחת שתוך כדי הלימוד אמרו לרב פרידא שיש משהו דחוף. הוא היה רב. והתלמיד ראה את זה, ובגלל שזה תפס לו את הראש, אחרי 400 פעמים, הפעם הוא לא הבין. הרב פרידא הלך לטפל בעניין הציבורי שהוא היה צריך לטפל בו, חזר חזרה ולמד איתו עוד פעם 400 פעמים, והתלמיד הבין. והגמרא אומרת שבזכות זה זכה לאריכות ימים מופלגת, ושהוא ודורו, בלשון הגמרא, יזכו לחיי העולם הבא. זה התפקיד שלנו. התפקיד שלנו זה לסלול להם את הדרך עם הכוחות שלהם ולתת להם את הביטחון ואת האמון, וכך אנחנו צריכים לנהוג ביום-יום בכל דבר ודבר, ולא מתוך רגש של רחמים. לא מתוך רגש של רחמים. הם נמצאים בניסיון שלא כל אחד יכול לעמוד בו. איזה הצלחות מטאוריות אנחנו רואים של אנשים בעלי מוגבלויות שהגיעו לרמות הכי גבוהות. וגם אם לא מגיעים לרמות הכי גבוהות – יחסית למוגבלות שלו, עשרה מטרים זה מרתון. אדוני היושב-ראש, אם כולנו נבין שהאנשים האלה הם מובחרים, נסתכל עליהם כמובחרים, גם לא נפגוש בכותרות של עיתונים מקרים מזעזעים של התעללות באנשים עם מוגבלויות, חוסר רגישות לאנשים. זה מגיע מראייה פגומה ולא נכונה. לא מזמן היה סיפור עם חוסה בעלי שיח, שלצערי הרב שוטרים עצרו אותו באלימות כי היה נדמה להם שהוא חשוד. הם לא פירשו את המוגבלות שלו. הם פירשו את המוגבלות שלו לעבריינות, הם לא הבינו; אבל אם זה היה מוטמע טוב בראש של כולם – מקרים כאלה לא צריכים לקרות. אנחנו צריכים להטמיע במערכת החינוך, אדוני היושב-ראש, את הראייה הנכונה על המשמעות של בעלי המוגבלויות, על ההתמודדות שלהם. אנחנו צריכים לחנך את ילדינו להתנדבות. יש לי שני ילדים, והיום, ברוך השם, הם הורים לילדים, שהיו הולכים להתנדב בקייטנות של עזר מציון בזמן החופשים. עזר מציון היו לוקחים עזרה של משרד הרווחה ולוקחים ילדים בעלי מוגבלויות קשות לשבועיים נופשון כדי שההורים יוכלו להחזיר נשימה, מה שנקרא. והבנים שלי, שני הבנים, הלכו להתנדבות הזאת. פגשתי לאחר מכן את הרב צ'ולק, יושב-ראש עזר מציון, דמות אגדית של חסד, ואמרתי לו: תדע לך, לא אתה צריך להגיד לי תודה על הילדים שלי שבאו להתנדב, אלא אני צריך להגיד לך תודה שהטמעת בהם את הדבר הזה של התמודדות ושל יכולת לעזור לילדים כאלה. לא האמנתי שהילדים שלי יגיעו למצב של להאכיל ילד, או לחתל ילד, או לעזור בהליכה של נער צעיר עם מוגבלות כזו או אחרת. חינוך פנימי שלנו, ראייה אמיתית שלנו ונצדיע להם, לכל העושים במלאכה, לכל המטפלים והמטפלות, לכל מנהלי המעונות למיניהם. וכמובן באמת ברכה מיוחדת לך, אדוני השר. אנחנו נמשיך, בעזרת השם, את החוק שיזמת והגשת והצלחת להביא לקונסנזוס אדיר כאן, בבית הזה. אנחנו נמשיך את זה. אתה תלווה אותנו בעניין הזה. ולהודות לך באמת על הדברים הגדולים שעשית ועוד תעשה – אל תפרשו את זה פוליטית – ועוד תעשה בתחומים האלה. תודה רבה.

שר התרבות והספורט חילי טרופר:

אדוני היושב-ראש, שר הרווחה מאיר כהן, האיש עם הלב הגדול, חברי הכנסת, הכי נכון כנראה ללכת מהמקום האישי. כשנעה, אחותי, רצתה להתקבל לעבודה בחינוך אמרו לה שזה לא אפשרי כי היא מרותקת לכיסא גלגלים ולא תוכל לרוץ אחרי הילדים. נעה וגם אני חשבנו שהכי חשוב שמי שבוחרת בחינוך תאהב את הילדים, לא בהכרח שתרוץ אחריהם. חשבתי שהעובדה שהיא אוהבת ילדים, מוכשרת ברמות אחרות, יש לה גישה לילדים, ושהיא תוכל לדבר איתם, לחבק אותם ולחנך אותם, היא זו שתקבע אם היא מתאימה לעבודה. מתברר שלפחות באותו מקרה טעיתי. יש לה אומנם את כל אלה בשפע, אבל רגליים שיאפשרו לה לרוץ – אין לה. כך נראים לא פעם החיים של אנשים עם מוגבלות – אין סוף דלתות ננעלות בפניהם רק משום שהם מתמודדים עם מגבלה פיזית זו או אחרת. את רוב מה שאני יודע על ההתמודדויות של אנשים עם מוגבלויות ועל היחס כלפיהם, אני יודע דרך אחותי. החיים לצידה מלמדים אותי עד כמה גבוהות החומות שמעמידה החברה מולם. כמובן שעבור מי שיושב על כיסא גלגלים, גם מדרכה בגובה 5 ס"מ זו חומה בלתי עבירה. וזה קשה כל יום מחדש להתמודד עם כל מבט פוצע ועולב של עובר אורח או ילד שמצביע עליך; עם כל פעם שהם נאלצים להמתין לאוטובוס בגשם הניתך או בשמש הקופחת, כי אי-אפשר להיכנס עם הכיסא לתחנה. ואז מגיע אוטובוס לא נגיש, כולם עולים ורק היא נשארת להמתין לאוטובוס הבא, שאולי הוא יהיה נגיש; עם כל פעם שהטיול השנתי לא נגיש ועם כל פעם שבכניסה לבתים של חברות, לקופת חולים, לבית כנסת או לבית הקפה יש מדרגה. אז יש שיפור – החוק האחרון, בוודאי חלק ממנו – ויש התגייסות של המדינה, ויש חופים נגישים ויש הרבה עלייה בתודעה. כל זה נכון, אבל זה עדיין כל כך רחוק מהמקום שהיינו רוצים להיות בו. תצאו החוצה – לאן שתסיטו את העיניים, תראו. בימים אלה מציינים את יום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. נגישות היא גם מדרכה מונגשת ודלפק מונמך ומעלית בבניין. אבל לפני הכול היא יחס מכבד, אנושי ושוויוני, כי גם מעלית שתביא אותך לפתח הכניסה – זה לא יסייע לך אם מעברו השני אין מי שרוצה לפתוח לך את הדלת. מאז שהדלת לאותה עבודה בחינוך נסגרה בפני אחותי נעה, נפתחו כבר דלתות אחרות. בהמשך היא פגשה אנשים שראו אותה מעבר לנכות. פשוט ראו אותה וקיבלו אותה לעבודה אחרי שגילו כמה מוכשרת, יפה וטובה היא. כבר כמה שנים שהיא עובדת כסייעת בגן לחינוך מיוחד עם צוות מופלא, ומסיימת תואר ראשון בחינוך עכשיו, והיא על המסלול. אולי רגליים לרוץ אחרי ילדים אין לה, אבל לב ענק להכיל אותם, עיניים טובות כדי לראות אותם, חוכמה ותבונה כדי להדריך אותם בשלבים הראשונים בחייהם וכוח נפשי לצלוח כל קושי ואתגר בדרך יש לה, ובכמויות. שרק נפתח דלתות.

שר הרווחה והביטחון החברתי מאיר כהן:

אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים – מיכל, תודה רבה לך על ארגון היום הזה. אני רוצה לפתוח ולהגיד דבר אחד שלקחתי מחברת הכנסת גוטליב – אנחנו לא עושים טובה לאף אחד, את צודקת. לא עושים טובה לאף אחד. ממש לא עושים טובה. גם אין מקום להכניס פוליטיקה, ונזהרנו מזה – וברוך השם, הצלחנו בזה. וכשהעברנו את החוק הזה עמדו כולם ובכו, צד ימין וצד שמאל. זה חוק בלי פוליטיקה. ואת צודקת בהערה שלך – אי-אפשר להכניס פוליטיקה לסוגיות מהסוג הזה, כי כולנו נמצאים שם. ובוודאי ובוודאי אף אחד לא יכול לעלות לכאן ולהגיד: אני עשיתי טובה למישהו. לא עשינו טובה לאף אחד. זאת חובה, זאת חובה של המדינה הזאת, ואנחנו באמצע הדרך. ואם יש משהו שאני מתפלל לאלוהים זה שמחליפי, מחליפתי, מי שיוחלט, ביחד עם האנשים מכל המפלגות, שהם האנשים החברתיים – טלי, מה שראית כאן זה האנשים שאת תראי כל הזמן בשאלות חברתיות; הם האנשים שיישארו כאן עד הסוף, ולא משנה מה קורה – הם תמיד יישארו כאן. אני תמיד אומר שהם יחידי סגולה בתוך הכנסת. העברנו את החוק לאנשים עם מוגבלויות, ואני בכוונה לא אומר "העברתי" – יעקב, אתה יודע את זה. בכנסת שסועה ובכנסת מורכבת ידענו כולנו לשלב ידיים ולהעביר את החוק הזה. מה שמיוחד בחוק הזה זה שהוא מסתכל על המשפחות, לא רק על האנשים עם הכוחות המיוחדים; מסתכל על המשפחות, על הכאב של האימהות ושל האבות, ומייצר מעטפות של טיפול. לא משנה מה נעשה, לזה צריכים כסף. יש תקציב, יעקב אשר, של 2.2 מיליארד שקלים. הוא מאושר. אני מאוד מבקש מכם: תשמרו על התקציב הזה. תדאגו שהוא יהיה בתקציב הבא. אין לי שום ספק – אין אף אחת או אחד, לא מהליכוד ולא משום מפלגה, שחושב לא להוציא לפועל את החוק הזה. אתם יושבים כאן כל היום, אדוני היושב-ראש – לך אין סגנים, אז אתה יושב על הכיסא. אני רק רוצה להגיד: תודה רבה. תודה רבה על הדברים הטובים שאפשרתם לכולנו לעשות בוועדות הרווחה, כשכולם היו שם: ליכוד, יש עתיד, המחנה הממלכתי, וכולם, כולם. ברגע שהתעסקנו בנושאים של רווחה הייתה תחושה של קדושה. בואו נשמור על זה. אנחנו מבטיחים שמצידנו, ודאי ובוודאי, זה ימשיך. לא תהיה פעם אחת שמישהו מהצד השני יעלה חוק חברתי שמטפל באנשים עם מוגבלויות ואנחנו לא נהיה שם כדי לתת את כל הגיבוי ואת כל החיבוק. צר לי עליך שאתה יושב כאן שבע שעות, ולכן עליתי עם כל מה שעשיתי, ואני משחרר אותך. תודה רבה. אני מברך את אלה שדיברו. אני מברך את האנשים שעשו. תהיה לי פעם הזדמנות, ואני אספר לכם. תודה רבה.